חוק החוזים האחידים: עיון מחודש בעקבות תיקוניו

תקציר

השימוש בחוזים אחידים טומן בחובו יתרונות ניכרים, לספק וללקוח כאחד. עם זאת חוזים אחידים צרכניים שונים מחוזים אחרים. הם נכרתים בין צדדים שאינם שווים בכוחות, והם מוצעים על בסיס קח-או-הנח (take-it-or-leave-it). הלקוח הצרכני הטיפוסי אינו קורא את החוזה, אינו מסוגל להבין כראוי את תוכנו ואינו מייחס לו חשיבות רבה. לעומת זאת לספק תמריץ כלכלי לנצל את כוחו העודף ולעצב את תוכן החוזה הצרכני האחיד באופן לא הוגן ולא יעיל. כדי לצמצם את הבעייתיות הכרוכה בשימוש בחוזים אחידים בכלל ובחוזים צרכניים בפרט חוקק במדינת ישראל חוק החוזים האחידים. במשך השני התקבלו שני תיקונים מהותיים לחוק. מאמר זה בוחן את שני התיקונים על רקע הרציונלים המקובלים בספרות להגנה על צרכנים. התיקון הראשון - תיקון מס' 1 - עסק בחזקת הקיפוח שבסעיף 4(9) לחוק. חזקה זו עוסקת בקביעת מקום שיפוט. תיקון החוק נעשה על רקע חוסר שביעות רצון של הכנסת מהאופן שבו פירש בית המשפט העליון את החוק. מניתוח הפסיקה עולה כי בתי המשפט התעלמו תדיר מאינטרסים ומרציונלים צרכניים שראוי שיעמדו בלבם של דיני החוזים הצרכניים. המאמר יצביע על המגמות הסותרות שניכרות בפסיקת בתי המשפט ויציע מתווה להמשך. התיקון המהותי השני - תיקון מס' 3 - נעשה על רקע 30 שנות חקיקה צרכנית. התבוננות בתקופה זו מעלה כי החוק, במיוחד ככל שהדברים אמורים בהליכים לאישור חוזים אחידים, לא הגשים את ייעודו. בניסיון לשפר מצב זה תוקן החוק ביוני 2010. התיקון הסמיך את מחוקק המשנה לקבוע חובות מרחיקות לכת, המכרסמות מאוד בחופש החוזים במובנו הקלסי. אולם כאשר בוחנים את התיקון על רקע הרציונלים של דיני הצרכנות, נקל לראות כי בתיקון טמון פוטנציאל שינוי ממשי. במאמר נדון פוטנציאל זה, ומוצעות אבני דרך ליישומו של החוק באמצעות התקנות שעל שר המשפטים ושר התמ"ת להתקין.