ההליך הוא הביוש: השיימינג של הפרוצדורה הפלילית

תקציר

תקציר בעברית:סיומו של המשפט הפלילי הטיפוסי הנו מרשיע, מעניש, כואב ומביש. הנאשם מוקע כאשם, כעבריין ולא אחת גם כשקרן: העובר עברה בסתר, מקבל את עונשו בגלוי. ביוש זה הנו ממוסד, מכוון ובמידה רבה מוצהר, באשר המשפט הפלילי מבקש לגנות ולהרתיע, לשלוח מסר ציבורי שיהדהד ויצמצם את הסיכוי לפשיעה עתידית. לצד הביוש הממוסד הגלוי של מי שהוקע כאשם בסיום ההליך, קיימים לא מעט ביטויים לביוש ממוסד בשלבים מוקדמים יותר של ההליך. המאמר בוחן מתי וכיצד מבייש הדין הפלילי את הפרט, לצורך ושלא לצורך, והאם ניתן גם אחרת. לצורך המאמר נתפס ביוש כפעולה משפילה מטעם המדינה או בחסותה, השפלה מכוונת או השפלה צפויה. פעולות אלו נעשות לעתים חלקם בידי המשטרה, בידי התביעה, בידי הסנגוריה ובידי בית המשפט. חלקם באים להשיג מטרות ראויות וחלקם לא. לעתים ההליך אינו רק עונש, אלא הוא גם ביוש. הביוש אינו רק מנת חלקם של אשמים אלא גם של חפים; הוא אינו רק מנת חלקם של מורשעים, אלא גם של נאשמים, חשודים ולעתים גם של מתלוננים ועדים. החשוד בעברה בסתר ולעתים אף המתלונן על עברה – מבוישים בגלוי. המאמר מתייחס בהרחבה למגביר הבושה ומחולל הבושה הגדול בהליך הפלילי – פומביות הדיון. הוא סוקר את הרציונלים המקובלים התומכים בעקרון פומביות ולצדם גם רציונלים חזקים כנגד עקרון הפומביות. המאמר מבקש לפלח את הרציונלים בעד העקרון ולהראות מתי אינם חלים ואם ניתן לחשוב על חלופות להשגתם. כעולה מהמאמר, הביוש ההליכי קיים גם בהקשרים שאינם פומביים. לא תמיד פומביות הדיון מחוללת אותו, אך לעתים היא מעצימה את הביוש ונותנת לו נופך עמוק, רחב ומהדהד. בשלב מוקדם ביותר, 48 שעות לתחילת החקירה, חזקת החפות המשפטית עלולה להידרס בפני חזקת האשמה התקשורתית והחברתית. השלכותיה של הפומביות המבישה ברורות ומיידיות בחלקן ועמומות וארוכות טווח ביתרתן. הפומביות מתקשרת לאווירה שיפוטית, מאשימה ומרשיעה, ואולי אף מייצרת אותה. הפרט החף המבויש ספג פגיעה עצומה ואולי בלתי-הפיכה בשמו הטוב, גם במצב שלא הוגש נגדו כתב אישום ואפילו כשזוכה. הפרט האשם המבויש סופג פגיעות מגוונות, ועלול למצוא שהדין הפלילי לעולם לא ירפה ממנו, גם לאחר שריצה את עונשו ואפילו לאחר שההרשעה התיישנה ונמחקה, משום שלהבדיל מהמשפט, האינטרנט והאתרים המשפטיים אינם פועלים לפי כללי התיישנות ומחיקה, אלא מאפשרים אחזור קל, חינמי ונגיש במיוחד. המאמר גורס שבעולם שבו הביוש הפך תופעה פופולרית ונפוצה, המשפט אינו צריך להניף את לפיד ההשפלה ולמלאו חומרי תבערה. הוא אינו צריך למהר לנופף בלפיד הביוש ובוודאי לא להשתמש בו כבררת מחדל שכמעט ואין מהרהרים בה. המאמר מציע לחשוב מחדש על עקרון פומביות הדיון, על תפקידו המעשי ולא רק העיוני בחיי המשפט, על הרע שהוא מקדם ולא רק על הטוב. עולם שבו המשפט הפלילי עובד בנפרד מהתקשורת ואינו ממהר להסגיר או להפקיר את נידוניו ללעג ההמונים עשוי להיות עולם שהמשפט הפלילי ירוויח הרבה יותר מכפי שיאבד. חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת אינם מצדיקים חטטנות וביוש בכיכר העיר המודרנית, ואף אם אור השמש הוא המחטא הטוב מכל, אין פירוש הדבר שעלינו לשרוף את הפרט בשמו.