?חלופות מעצר – האם הן תמיד לטובת נאשמים

תקציר

הרפורמות שנעשו בדיני המעצרים בעקבות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, על-ידי הפסיקה ועל-ידי הכנסת בחוק המעצרים מ-1996, מתבטאות בכך שעילות המעצר כיום הן מניעתיות בלבד. בהתאם לכך, מטרת מעצר עד תום ההליכים היא למנוע מהנאשמים המסוימים לשבש מהלכי משפט או לסכן את הציבור. חומרתה של העבירה כשלעצמה אינה עילת מעצר. אכן, קיימות עבירות חמורות היוצרות חזקת מסוכנות, אך חזקה זו אינה מוחלטת והיא ניתנת להפרכה. החוק דורש כי לצורך המעצר יתקיימו שני תנאים מצטברים: תשתית עובדתית, דהיינו: ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם; ועילת מעצר, המתבטאת ביסוד סביר לחשד ששחרור הנאשם יוביל לשיבוש הליכי משפט או לסיכון בטחון האדם, הציבור או המדינה. גם אם התקיימו שני תנאים אלה, בית-המשפט חייב לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופות מעצר. רפורמות אלה תרמו לשימוש רב יותר של בתי-המשפט בחלופות מעצר שפגיעתן בחירות פחותה. אלא שאליה וקוץ בה. דומה כי לעיתים קיומן של חלופות למעצר מוביל את בית-המשפט לפסוח על השאלות המקדמיות בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ראיות מוחלשות מובילות להעדפת חלופה במצבים שבהם עוצמת הראיות אינה אמורה להספיק למעצר, והקשיים הרבים הכרוכים בהערכת מסוכנות מובילים לויתור על דיון אמיתי בשאלת העילה. מאמר זה מנסה לשפוך אור על הסוגיה באמצעות בדיקה אמפירית-כמותנית, שכן רק בחינה כזו – להבדיל מניתוח החלטה זו או אחרת – יכולה להאיר את השאלה מהם הגורמים המשפיעים ביותר על החלטות מעצר עד תום ההליכים, ובכלל זה על החלטות להטיל חלופת מעצר. הממצאים מגלים אינדיקציות לכך כי חלופת מעצר משמשת פיתרון למצבים בהם קיימת חולשה באחד או יותר מהתנאים המוקדמים המאפשרים לשקול הטלת מעצר; לכך שחזקת המסוכנות היא חזקה כמעט חלוטה אשר הפרכתה במקרים המועטים תוביל לכל היותר לחלופת מעצר; ולרתיעת בתי-המשפט מהחלטה קיצונית של שחרור מוחלט – הגם שהחלטה זו מתחייבת לעיתים מהוראות החוק. המאמר מנסה לתת הסברים לתופעה הנחזית. הסברים אלה מובנים הן במסורת המשפטית והן בפסיכולוגיה של שופטים כמקבלי החלטות.