החובה ליתן לעצורים יחס מיוחד ההולם את חזקת החפות: מבט נוסף על תנאי המעצר בישראל על רקע המשפט הבינלאומי

תקציר

תקציר בעברית:בשנים האחרונות מתמודדת שיטת המשפט הישראלית עם החובה לספק תנאי מאסר ומעצר נאותים לשוהים בבתי הסוהר ובבתי המעצר. המציאות היא שקיים פער בלתי ראוי בין תנאי כליאה שיוכלו להיחשב הולמים לבין אלה הנוהגים בפועל. תופעה זו משקפת "כשל שוק" דמוקרטי. תנאי כליאה הולמים טעונים משאבים הולמים, וקל להימנע מהשקעתם באופן מתמשך שכן קבוצת העצורים והאסירים נטולה כוח פוליטי של ממש. המאמר ממקד את המבט בנגזרת חשובה של הסוגיה והיא תנאי המעצר של עצורים בהשוואה לאסירים. להבחנה זו משמעות נורמטיבית ומעשית כפולה: ראשית, במקרים המתאימים יש להעניק לעצורים תנאי מעצר טובים יותר מאלה של האסירים, כאשר מתקיים שוני רלוונטי בין אלה לאלה, בהינתן חזקת החפות העומדת לימינם; שנית, ודאי שאין מקום ליתן לעצורים יחס רע יותר מאלה שזוכים לו האסירים. לגישה הנורמטיבית הזו יש הד ברור במשפט הבינלאומי הפומבי. היא מעוגנת בסעיף 10(2) לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966, שישראל אשררה. אלא שהמציאות הנוהגת בישראל מלמדת כי הנורמות הנובעות מההבחנה על שני מובניה מופרות באופן רחב: במקרה הטוב נוהגת גישה המאחדת שלא כדין בין תנאי הכליאה של האסורים ושל העצורים, ובמקרים רבים תנאיהם של העצורים גרועים יותר מאלה של האסירים. על רקע זה גדלה חשיבותה של ביקורת שיפוטית אפקטיבית הבאה לשמור על מימוש הנורמה הלכה למעשה. אגב מימוש הביקורת השיפוטית יכולה להיות משמעות לנורמה הבינלאומית. הדין המקומי יכול להיות מפורש באופן העולה בקנה אחד עמה, ותוך קידומה. הנורמה הבינלאומית יכולה לשמש גם מקור חשוב של לגיטימציה לאמות המידה שקובעים בתי המשפט אגב הפעלת הביקורת השיפוטית, המחייבות הקצאת משאבי ניכרים לשיפור תנאי המעצר. המאמר יבחן את הדברים במישור העיוני ובמישור המעשי, ויציג גם דוגמאות קונקרטיות בהן הביקורת השיפוטית יכולה לתרום לצמצום הפער בין המתחייב לבין המציאות הנוהגת במתקני המעצר שלנו.