על מגבלותיה של תיאוריית הנאמנות במשפט המינהלי

תקציר

תקציר בעברית:המאמר מבקר את תיאוריית הנאמנות, שנחשבת לדומיננטית במשפט המינהלי הישראלי מזה שנים רבות. תיאוריית הנאמנות מורכבת משלוש טענות: רשויות השלטון הן במעמד של מעין נאמן ביחס לציבור, מאחר שהן מפעילות כוח שנמסר להן על ידי הציבור; ממעמד הנאמנות נגזרת חובת הגינות כלפי הציבור; חובת ההגינות יכולה להצדיק ולבסס רבות מהדוקטרינות של המשפט המינהלי. המאמר מבקש לערער לראשונה על הקונצנזוס בתחום זה, ולהציע ביקורת פילוסופית של תיאוריית הנאמנות ושל חובת ההגינות שלכאורה נובעת ממנה. המאמר גורס כי תיאוריית הנאמנות סובלת משורה ארוכה של קשיים ופירכות, והיא למעשה הרבה פחות משכנעת ממה שנדמה במבט ראשון. ביתר פירוט, המאמר טוען כי השימוש בהמשגה של נאמנות כדי לתאר את היחס של רשויות השלטון לציבור איננו מבוסס כדבעי; כי ספק שמנאמנות נגזרת חובת הגינות; ולבסוף, שחובת ההגינות לא מצליחה באמת להצדיק ולבסס את הדוקטרינות של המשפט המינהלי. בנוסף, המאמר מעלה מספר אינדיקציות עקיפות לכך שתיאוריית הנאמנות היא בעייתית ודורשת חשיבה מחדש. לדוגמה, המאמר נדרש לכך שמחוץ לישראל, תיאוריות אחרות של המשפט המינהלי נחשבות למקובלות הרבה יותר, ובתוך ישראל, חוקרים רבים נוטים שלא להשתמש בפועל בתיאוריית הנאמנות על מנת לקדם את המשפט המינהלי. לבסוף, המאמר בוחן את הדרכים שבהן ניתן להמשיג מחדש את המשפט המינהלי ללא תיאוריית הנאמנות בתצורתה הנוכחית