עד היכן תתרחב עוד עבירת השוחד - בעקבות ע"פ 8573/96

תקציר

המערערים בעניין מרקדו – רובם עובדים בבנק דיסקונט או בחברת אילנות דיסקונט, המנהלת קרנות נאמנות – הורשעו בגין פרשיות של הרצת מניות ואיגרות חוב בעזרת מממנים חיצוניים. האחרונים היו רוכשים ניירות ערך לפי הוראת המערערים, ואלה היו מזרימים אחר כך לבורסה ביקושים לאותם ניירות ערך מחשבונות לקוחותיהם. בעקבות הביקושים עלו מחירי ניירות הערך, ובעיתוי זה מכרו אותם המממנים, במקביל להמשך הזרמות הביקושים. ברווח התחלקו העובדים והמממנים. אחת השאלות בערעור הייתה אם בביצוע מעשים אלה עברו עובדי הבנק את עבירת השוחד. למרבה הפליאה, אף-על-פי שעובדי הבנק לא היטו את שיקול-דעתם לטובת המממנים, אלא רק הסתייעו בהם, השיב בית-המשפט לשאלה בחיוב. המהלך שהוביל את השופט גולדברג להרשעה בשוחד הוא המהלך הזה: לדידו של השופט גולדברג, עבירת השוחד אוסרת על הימצאות של עובד ציבור במצב של ניגוד עניינים. ניגודי העניינים האפשריים מתחלקים לסוגים אחדים, לפי התפקיד שנוטל "הצד השלישי" לעבירה (האזרח המעורב במתן השוחד): המקרים המובהקים הנכנסים לגדר איסור השוחד הם אלה שבמסגרתם "הצד השלישי הוא שיוצר את ניגוד העניינים, במובן זה שבלעדיו לא יכול להיווצר כלל מצב זה". המקרים המובהקים היוצאים מגדר האיסור הם אלה שבהם "האינטרס האישי נובע מביצוע לא נאות של התפקיד, בלי תלות בקיומו של צד שלישי". השופט מתלבט באשר לסוג שלישי של מקרים, הסוג ששאלת סיווגו כשוחד היא שעלתה בפסק-הדין, שבו "האינטרס האישי הנוגד הוא 'עצמי', במובן זה שהוא נובע מקבלת טובת הנאה... עקב ביצוע בלתי נאות של התפקיד, אלא שבמסגרת מימוש האינטרס העצמי הנוגד, רק מסתייע עובד הציבור בצד שלישי" (כל ההדגשות הוספו). מאחר שלדעתו ההגנה על אמון הציבור במינהל היא שעומדת ביסוד עבירת השוחד, וזו נפגעת בכל פעם שעובד הציבור פועל מתוך ניגוד עניינים, הרי שהצד השלישי הוא רק "סימפטום לקיומה" של ה"מחלה", ואין בו כדי להוסיף חומרה על חומרה. חיזוק לעמדה זו מוצא השופט גולדברג בפסיקה שלפיה עבירת השוחד אינה מותנית בהדדיות כוונות של הנותן והלוקח, וכן בקביעה כי העבירה נעברת גם אם היוזמה לקבלת טובת ההנאה היא של עובד הציבור. מכאן שהסתייעות בצד שלישי לשם הפקת רווחים המופקים על-ידי מעילה בתפקיד גם היא בגדר קבלת שוחד.