אכיפה מנהלית ודה-רגולציה – נסיגת ערכי הקיימות מהמדיניות הסביבתית העכשווית של מדינת ישראל The Decline of Sustainability in Israeli Environmental Policy

תקציר

<b>תקציר בעברית: </b>בעשור האחרון התרחשו מספר תהליכים בעולם הרגולציה (האסדרה) הסביבתית בישראל שמצביעים על כרסום במחויבות הממשלה לרעיון של פיתוח בר-קיימא (או קיימות). ברשימה זו אצביע בקצרה על שינויים אלה. השינוי הראשון נוגע למעבר מאכיפה שמבוססת על כלים פליליים, לאכיפה שמבוססת בעיקרה על כלים מנהליים ועל הרתעה כלכלית באמצעות המנגנון של עיצומים כספיים. השינוי השני נוגע לאימוץ של מדיניות בדבר טיוב הרגולציה והפחתת הנטל הרגולטורי. המעבר מאכיפה פלילית לאכיפה מנהלית נראה, אם כן, כחלק מאותו מהלך על של דה-רגולציה וצמצום ההתערבות בשוק, שאינו נועד בהכרח לשרת את תכלית הרגולציה אלא מבקש להקטין את העלויות הכרוכות בהתערבות הממשלתית, כערך שעומד בפני עצמו ומנותק מיעדי ההתערבות. השינוי השלישי שמצטרף למגמה שתוארה לעיל נוגע להחלפת המושג של פיתוח בר-קיימא במושג צמיחה ירוקה. המונח הראשון עוגן בהחלטה ההיסטורית שקיבלה הממשלה בשנת 2003 (החלטה 246, 14.05.2003). למרות הזמן שחלף מאז, הרעיון של פיתוח בר-קיימא לא עוגן בחקיקה. בשנת 2011 החליטה הממשלה על "תוכנית לאומית לצמיחה ירוקה" (החלטה 3768, 23.10.2011). השינוי במינוחים – מ"פיתוח בר-קיימא" ל"צמיחה ירוקה" אינו מקרי, ומשקף את הנסיגה המתמשכת במחויבות לרעיון הקיימות. התמונה שמצטיירת ממכלול התהליכים שתוארו לעיל היא נסיגה במעמד הסביבה במערכת שמובילה את המדיניות והרגולציה בישראל. אומנם הסביבה כערך לא נעלמה – אולם האופן שערך זה מוטמע בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל מוכפף במידה משמעותית יותר לניתוח כלכלי צר. חשיבה סביבתית מבקשת לתת ביטוי משמעותי יותר לטווח הארוך, לטבע כערך פנימי שאינו תלוי בדבר (אינטרינזי) ולאי-ודאות שמשקפת את התנהגותן של מערכות אקולוגיות. משקלם של שיקולים אלה במערכת שמובילה כיום את התכנון והממשל בישראל הולך וקטן. תהליכים אלה מטילים ספק בדבר היכולת של המדינה להתמודד בצורה מושכלת עם האתגרים הסביבתיים שעומדים בפניה בשנים הבאות.