כריש, תנין ולווייתן: על הבטחות מנהליות, חוזים רגולטוריים וחיות אחרות במתווה הגז הטבעי

תקציר

תקציר בעברית:בג"ץ מתווה הגז הטבעי הוא ציון דרך בפסיקה המנהלית והכלכלית בישראל. אחד החידושים הבולטים בפסק הדין הוא הדיון במעמדו של החוזה הרגולטורי, אשר פותח בספרות המשפטית בישראל. במסגרת החוזה הרגולטורי רגולטורים ומפוקחים מתקשרים בהסכמים שעניינם רגולציה מותאמת-אישית והחלפת תמורות הדדית. כך למשל, המדינה עשויה להעניק לתאגיד פטור מציות לנורמה, מפיקוח או מאכיפה בתמורה לכך שהתאגיד יבצע פעולה מסוימת באופן וולונטרי, מעבר לנדרש לפי דין. לשם כך, התאגיד עשוי להתחייב לפעול בצורה בטיחותית יותר או שקופה יותר, לבצע שינויים ארגוניים, ובכלל זאת בזהות נושאי משרה, להסכים למשוך עתירות נגד הרגולטור, לשלם תשלומים שונים למדינה, להקים תוכניות אכיפה עצמית או כל פעולה אחרת שעליה הסכימו הצדדים. פסק הדין בעניין מתווה הגז הכיר במודל החוזה הרגולטורי ואף קיים דיון ראשוני בהיקף התחולה הרצוי של עקרונות המשפט המנהלי בנוגע אליו. עם זאת, כמה מן השופטים התייחסו לחוזה הרגולטורי במונחים משפטיים לא-עקביים ומבלבלים. מן הצד האחד אימצו את מודל החוזה הרגולטורי והכירו במתווה הגז כעסקת חבילה כוללת, אך מן הצד האחר, הפרידו את המתווה לחלקיו השונים וניתחו את התחייבויות הממשלה כהבטחה מנהלית. הטענה המרכזית במאמר היא שיש לנטוש את דוקטרינת ההבטחה המנהלית בשיח החוזים הרגולטוריים ובפיתוח דיני החוזים הרגולטוריים בעתיד לבוא. ההמשגה המשפטית של החוזה הרגולטורי, כעניין שאינו קשור להבטחה מנהלית ואינו נשען עליה, חשובה לא רק לעניין השלכות האכיפות והפיצויים הנובעות ממנה, אלא גם לתחולת דינים מיוחדים בהקשר הרגולטורי החוזי, כגון במישור של כבילת שיקול הדעת ובמישור ההליכי. כל אלה משפיעים על נכונותו של העולם העסקי והמנהלי לפעול באמצעות חוזים רגולטוריים. בעוד דוקטרינת ההבטחה המנהלית נשחקה עד מאוד בפסיקה, הדוקטרינה של חוזים רגולטוריים נטועה בהצדקות חדשות לכיבוד התחייבויות הדדיות בין המדינה ובין גורמים פרטיים בהקשר הרגולטורי, והיא השלב הבא בהתפתחותו של המשפט המנהלי ההקשרי.