בכמה קולות מדברת המדינה? על מתן מעמד לרשות חולקת בהליכים משפטיים

תקציר

תקציר בעברית:האם ראוי "לפצל" את קולה של הרשות המבצעת למספר קולות שונים במסגרת הליכים משפטיים להם המדינה היא צד? האם גופים שונים, בתוך הרשות המבצעת, רשאים להציג בפני בית המשפט הדן בסכסוך עמדות שונות מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, או שמא על המדינה לדבר בקול אחד? בעוד שעמדתם המסורתית של בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה היא כי "המדינה מדברת בקול אחד", תשובה זו אינה ברורה מאליה, וכפי שאטען במאמר זה, אף אינה רצויה. המאמר טוען כי שיקולים מתחום חופש הביטוי, יחד עם שיקולים מתחום הדמוקרטיה הדליברטיבית והמשפט המינהלי, מצדיקים, בנסיבות מסוימות, מתן מעמד לגוף שלטוני אשר מבקש להציג בפני בית משפט דעה שונה מהדעה אותה מציגה ה"מדינה". למעשה, הטענה כי המדינה "מדברת בקול אחד", איננה מתאימה למדינה הרגולטורית המודרנית. היא מונעת זרימת מידע חשוב מתוך הרשות המבצעת אל הרשות השופטת והציבור בכללותו ופוגעת בשקיפותו של ההליך המינהלי. מנגד, מתן מעמד לרשות חולקת צפוי להעשיר את המידע שבידי בית המשפט, יאפשר פיקוח נוסף על ההליך המינהלי, ויטייב את מבחני הסבירות והמידתיות. בנוסף, מתן מעמד לרשות חולקת עשוי לתמרץ את המנגנון השלטוני, אקס-אנטה, לקיים דיון פנימי מקיף ומלא ולהגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר. טענות אלה ואחרות מצדיקות את דחיית העמדה המסורתית של בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה. חלקו הראשון של המאמר מציג את העמדה המסורתית, לפיה בהליכים משפטיים על המדינה לדבר בקול אחד. תפיסה זו היא למעשה פיתוח מודרני של העמדה הקלאסית של תומס הובס על היותה של הריבונות בלתי ניתנת לחלוקה. תפיסה זו אינה ייחודית לישראל, והיא משקפת את העמדה המקובלת באשר להשמעתם של קולות שונים מתוך הרשות המבצעת במסגרת הליכים משפטיים. חלקו השני של המאמר מוקדש לתקיפה של עמדה זו. אטען כי העמדה המסורתית מבלבלת בין פעולה עקבית לבין מסר עקבי. בעוד שישנם טעמים חזקים לדרוש מן הרשות המבצעת לפעול באופן עקבי, הרי שהטעמים למסרים עקביים חלשים בהרבה. חלקו השלישי של המאמר בוחן את היתרונות הגלומים במתן אפשרות לגופים בתוך הרשות המבצעת להציג עמדה שונה מזו של "המדינה" בהליכים משפטיים. אעמוד על אופייה הפרגמנטרי של המדינה המודרנית ועל החשיבות שבפלורליזם מוסדי בתוך מסגרת ארגונית מורכבת. כן אדון בקשיים הנובעים מריבוי דעות בהליך המשפטי, אולם אטען כי קשיים אלה, ככל שהם קיימים, אינם צריכים להוות מכשול מפני מתן מעמד לרשות חולקת. לבסוף, אציע בקצרה מספר קריטריונים שהמחוקק ובתי המשפט יכולים לאמץ אשר יש בהם כדי לפתור במידה רבה את הקשיים התיאורטיים שבריבוי קולות מדינתיים בהליכים משפטיים.