לוחמה רובוטית ובעיית הכבילה של שיקול הדעת

תקציר

כלי נשק אוטונומיים – קרי, מערכות נשק שביכולתן לבחור ולתקוף מטרות ללא מעורבות אנושית בזמן אמת – עשויים להיכנס בשנים הקרובות לשימוש מבצעי בצבאות מתקדמים ברחבי העולם. לצד ההתקדמות הטכנולוגית המאפשרת כלי נשק אלה, מתקיים בעת האחרונה דיון ער לגבי חוקיותם תחת דיני הלחימה הבינלאומיים. המתנגדים לכלי נשק אוטונומיים מעלים טענות תועלתניות ודאונטולוגיות בניסיון לבסס איסור מוסרי וחוקי על פיתוח ושימוש בנשק מסוג זה. ואולם, אל מול טענות אלה עומדות טענות תועלתניות אשר מובילות לתוצאה הפוכה. במאמר זה, אנו מנתחים את אתגרי האסדרה של הלחימה בעת הנוכחית, ולאורם מציעים נקודת מבט נוספת לבחינת החוקיות של כלי הנשק האוטונומיים – היא נקודת המבט של המשפט הציבורי. לטענתנו, לחימה הינה פעולה שלטונית, ולכן עליה להיות כפופה לעקרונות יסוד של הדין המנהלי המקובלים במשפט הישראלי, במשפט המנהלי ההשוואתי, וגם, לטענתנו, במשפט הבינלאומי שעניינו דיני לחימה. בין עקרונות אלה, נודעת חשיבות מיוחדת לחובה המוטלת על בעל הסמכות לפעול להפעיל שיקול דעת. בהקשר של הלחימה, חובה זו מחייבת בין היתר לשקול את עניינו של הפרט אשר עשוי להינזק כתוצאה מהפעולה. התיכנות הקבוע מראש של הנשק האוטונומי למעשה כובל את שיקול הדעת של המפעיל. לכן, הפעלתו בהקשרים בהם הפרט עלול להינזק הינה אסורה.