על עצמאותה וריבונותה של דוקטרינת הפרשנות התכליתית

תקציר

<p><b>תקציר בעברית: </b>כבר חלפו יותר משלושה עשורים מאז שדוקטרינת הפרשנות התכליתית הוצגה למשפט הישראלי ונדמה שאין אף דוקטרינה נוספת, פרשנית או אחרת, שאומצה במלואה, כלשונה וככתבה כמוה. הדוקטרינה מרוכבת היטב עם הראציונאל התחיקתי של כל דבר חקיקה שנחקק מאז ובכוחה לתקן כל חוק שנחקק עד אז. היא מעצבת כל דיון בהצעת חוק או החלטה פקידותית ובולמת כל החלטה שלטונית הסותרת את עקרונותיה). היא זורמת בעורקי המשפט הישראלי בכל זרועותיו הביצועיות על ענפיו השונים ולאורך כל שלבי עשייתו. היא זכתה למעמד אקסקלוסיבי כמכשיר פרשני זולתו אין ולמרות התמורות שחוו המשפט והחברה בשלושת העשורים שחלפו מאז, נותרה הדוקטרינה בגרסתה המקורית והשימוש בה כיום נותר נאמן למקור.<br></p> <p>עם זאת, העובדה שלא פעם סוגיות משפטיות סבוכות ממשיכות להתעקש ולהקשות עלינו גם כיום, חרף כך שהובאו להכרעתו של בית המשפט אין-ספור פעמים בעבר, לפני הטמעת השיטה הפרשנית התכליתית וגם לאחריה, מלמדת על יעילותה המוטלת בספק (או לכל הפחות מעלה ספק לגבי מעמדה הבלבדי). בחלק מהפעמים אף עולה טעם רע כאשר בחינת ההכרעות המבוססות על גביה, גורמת לקורא לנוע באי-נוחות בכיסאו בחשש לדין רע ולהזדהות עם המימרה הידועה מהמשפט האנגלי "Hard Cases Makes Bad Law המתייחסת לאותם המקרים שבהם חוקים, דוקטרינות והלכות שנוצרו כדי להתמודד עם מצבי-קיצון יוצרים בסופו של דבר דין רע בשל כלליותם.&nbsp;אין כל פלא בכך. המשפט מנסה כבר מאות שנים להתמודד עם הסיכון ובהקשר זה "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א ט).&nbsp;לכן גם אין כל סיבה שלא נחשוד גם אנחנו כיום בשיטת הפרשנות התכליתית כדוקטרינה שעלולה ליצור דין רע. אולי רק בשל עצמתה, השפעתה הברורה, מעמדה הבלתי מעורער ומרכזיותה במשפט הישראלי (ובארגז הכלים השיפוטי), אני מוצא טעם רב בבחינת יעילותה והיסודות עליהם היא מורכבת, ביסודיות. וודאי לאחר שלושים השנים בהם מופעל המכשיר הפרשני ברצף.</p>