על ההיקף הראוי של הכרה בסיבתיות משפטית בעוולת הרשלנות

תקציר

בפסק הדין בפרשת לנדרמן נ' סגיב גיבש השופט ריבלין את תפיסת הסיבתיות המשפטית במשפט הנזיקין הישראלי בכלל ובעוולת הרשלנות בפרט והעמידה על מכונה. נקבע שם, כי קשר סיבתי משפטי בין התרשלות הנתבע לבין נזק שגרמה התרשלות זו לתובע יוכר, כאשר הנזק שנגרם בדיעבד (ex-post) הוא התממשות של סיכון לנזק שהיה בשעתו (ex-post) – בעת ההתרשלות – סיכון צפוי ולא-סביר. המסקנה מכך היא, שככלל אין להכיר בקיומה של סיבתיות משפטית כאשר הנזק שנגרם בדיעבד הוא התממשות של סיכון שהיה בשעתו סיכון לא-צפוי או סיכון צפוי אך סביר. רשימה זו סוקרת ומנתחת התפתחות זו, את מבשריה ואת בנותיה, ומבקרת שלושה טיעונים שהועלו בספרות נגד תפיסת סיבתיות זו. ראשית, הרשימה דוחה את הטיעון, שלפיו יש להטיל אחריות בשל נזק שהתממש מסיכון צפוי וסביר אם סיכון זה נשקל בעת ההכרעה בשאלת ההתרשלות. מוסבר בה, מדוע הן שיקולי הרתעה יעילה והן שיקולי הגינות ושוויון מצדיקים את שלילת הסיבתיות המשפטית כשמדובר בסיכון צפוי אך סביר. שנית, הרשימה מבקרת את הטיעון, שלפיו יש ככלל להטיל אחריות בשל "סיכוני רקע" צפויים. מוסבר בה, כי יש להגביל אחריות זו רק לסיכוני רקע שאינם סבירים. שלישית, הרשימה מבקרת את הטיעון, שלפיו ההבחנה בין סיכון צפוי לסיכון שאינו צפוי תלויה ברמת ההפשטה של תיאור הסיכון ולפיכך היא שרירותית מטבעה. מנגד נטען, כי גם רמת הפשטה זו מתוחמת בשיקולי סבירות. על רקע כל זאת נדון פסק הדין בעניין פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס.