"חוק טובות לנפגעי עבירה" – על חוקתיות החסינות לפגיעה שלטונית בנפגעי עבירה

תקציר

תקציר בעברית:השינוי העובר על מערכת המשפט, במסגרתו מוקנות זכויות לנפגעי עבירה בהליך הפלילי, הוא תוצאה של תהליכים חברתיים. "תנועת הנפגעים" היא דוגמא קלאסית ל-grassroots movement, תנועה המתחילה מהשטח, מבני האדם, ולא מלמעלה. את חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 ניתן לראות כשיאו החקיקתי של תהליך זה. ואכן, תקוות רבות נתלו בחקיקתו של החוק כחוק אשר יקנה לנפגעי עבירות בישראל מעמד משמעותי בהליכים הפליליים לאחר שנים רבות של התעלמות מהם. אולם לא זו בלבד שהחוק מקנה לנפגעים זכויות מוגבלות, אלא שאף כשקיימות הזכויות – הן אינן אכיפות. סעיף 21 לחוק קובע כי אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק אין בו כשלעצמו כדי לפסול משפט פלילי או להוות עילה למשפט אזרחי נגד רשות ציבורית או עובד ציבור. דהיינו, הפרת הזכויות של נפגעי העבירה אינה גוררת סעד מכוח החוק והתוצאה היא כי אין השלכה משפטית לרמיסת זכויותיהם. הסנקציה היחידה הקיימת כנגד עובדי הציבור היא משמעתית. סעיף 21 פוגע בזכותם הקניינית של נפגעי העבירה על זכותם הנזיקית; הוא פוגע בזכותם לכבוד – שכן בשלילת הסעד נפגעים האינטרסים המוגנים ביסוד מתן הזכות; הוא פוגע בזכותם לכבוד בשל הפגיעה הנוספת והמשנית הנגרמת להם מהתייחסות שיטת המשפט אליהם; הוא אף פוגע בזכותם לשוויון אל מול נפגעי עוולות נזיקיות, אשר רשאים ברגיל לתבוע את המדינה ברשלנות ואף את עובדי ציבור במקרים המתאימים לכך; והוא פוגע בזכות הגישה לערכאות. המאמר טוען כי סעיף 21 הוא בלתי-חוקתי וכי ניתן להשיג את התכליות העומדות ביסודו באמצעים פוגעים פחות. אך מעבר לכך, הסעיף חותר תחת התכליות החברתיות של "תנועת הנפגעים", אשר לפיהן יש להקנות לנפגעים מעמד של "משתתפים" להליך גם אם לא מעמד של צד לו. בהיות הנפגעים קבוצה מוחלשת, יש בסעיף זה אמירה בעייתית ואף החמרה של הפגיעה המשנית הנגרמת מהתנהלותן של רשויות החוק והמשפט. חוק זכויות נפגעי עבירה הפך אפוא ל"חוק טובות לנפגעי עבירה" – נטול שיניים ויכולת אכיפה.