פרידה מהמשנה לנשיאה השופט סלים ג'ובראן – בעקבות בג"ץ 2002/16 אבו-אלרוב נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית A Farewell Note in Honor of Justice Salim Jubran - Reflections on HCJ 2002/16 Abu-Elrov v The Military Commander in the West Bank

תקציר

תקציר בעברית:מדיניות הריסת בתים מופעלת כנגד פלסטינים ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים בתגובה לפעולות טרור, במטרה להרתיע את בני המשפחה של מבצע הפעולה ומבצעים נוספים בעתיד. ההצדקה העיקרית למדיניות זו מתמקדת במידת ההרתעה המיוחדת הטמונה בה, וזאת בשל עוצמתה של הסנקציה וכן לאור מהירות הפעלתה. אחד מן התיקים האחרונים בהם עסק המשנה לנשיאת בית-המשפט העליון סלים ג'ובראן, הוא פרשת אבו-אלרוב. פרשה זו סיפקה הזדמנות לדון מחדש בשאלות עקרוניות העולות מהשימוש במדיניות האמורה. למעשה, פרשת אבו-אלרוב אף סיפקה הזדמנות ראשונה – ויחידה – לעמוד על עמדתו של המשנה לנשיאה ג'ובראן ביחס למדיניות הריסת בתים. שכן, למרבה ההפתעה, במהלך כמעט חמש עשרה שנות כהונתו בבית-המשפט העליון, המשנה לנשיאה ג'ובראן שובץ רק בשלוש הזדמנויות בהרכבים אשר דנו בעתירות בנושא הריסת בתים. בפרשת אבו-אלרוב, הציג ג'ובראן אמירות חשובות, הן בהיבט של חוקיות יישומה של המדיניות האמורה והן בהיבט של יעילותה ביצירת הרתעה. כפי שאראה, העמדות שהציג המשנה לנשיאה ג'ובראן בפרשת אבו-אלרוב מתיישבות עם הגישה שעולה מפסיקותיו ביחס להפעלת סמכות כופה על ידי המדינה בהקשר של התמודדות עם מבקשי מקלט, ובהקשר של גדר ההפרדה הביטחונית בין ישראל לשטחים הכבושים. ברשימה זו, אבקש לנסות ולהיענות להזמנה של השופט ג'ובראן לדון בשתי סוגיות מרכזיות ביחס למדיניות הריסת בתים. כצעד ראשון, אתמקד ביעילות מדיניות הריסת בתים, לאור העובדה שמדובר בבסיס עיקרי לעמדת המדינה, אשר זכתה לאורך עשרות שנים לאישור של בית המשפט העליון. לאחר מכן, במבט רחב יותר, אנסה להסביר מדוע חשוב לבצע בבחינה מחודשת של חוקיות אמצעי חריג זה.