וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים: מיהם הגרים שכלפיהם נדרש יחס חיובי במיוחד על פי ההלכה?

תקציר

תקציר בעברית:מאמר זה דן בשאלה, מיהו הגר שכלפיו קיימת מחוייבות זאת? כפי שאני מדגים סמוך לתחילת המאמר, בשיח העכשווי בישראל נעשה שימוש בנימוק שבפסוקים אלו בכדי לתבוע יחס נאות כלפי (לפחות) שלוש אוכלוסיות שונות: א) אזרחים ישראלים לא-יהודים ילידים, ב) נכרים שהתגיירו והפכו ליהודים – ו ג) נכרים ילידי ארצות חו"ל החיים זמנית בישראל. הפרק הראשון של המאמר מבקש לברר, מי משלוש קבוצות אלו תואם יותר לאותם גרים, שמצבם אנלוגי למצב אבותינו במצרים? המסקנה שאליה אני מגיע היא, שבני הקבוצה השלישית, כלומר, נכרים השוהים בארץ כדי להיחלץ מחיי מצוקה בארצות מוצאם, הם הקרובים ביותר לדמות הגרים שבהם עוסקים פסוקים אלו על פי פשטם. בפרק השני של המאמר, אני דן בשאלה: האם למסקנה הנ"ל יש נפקות הלכתית בהווה? כלומר: האם מן האמור בפסוקים אלו נובעת חובה הלכתית לנהוג באופן חיובי במיוחד כלפי נכרים מחו"ל השוהים זמנית בארץ? תשובתי על שאלה זאת נעשית בכמה שלבים. בתחילת פרק זה אני טוען, שהתשובה לשאלה זאת היא – על פניה – שלילית. זאת משום שבמסורת התורה שבעל פה נקבע – בניגוד לפשט – כי האמור בפסוקים אלו מתייחס לבני הקבוצה השניה הנזכרת לעיל, היינו, למי שהיה נכרי, עבר הליך גיור – ועתה הינו יהודי ('גר צדק'). היות שמהפך זה נראה לי מפתיע, אני מקדיש מעין דיון מוסגר לבירור ההקשר הריאלי (sitz im leben) למהפך זה. לאחר מכן אני דן בהשלכות הנורמטיביות של המהפך ומעלה השערה שלפיה, בעקבות קביעתם החד משמעית של חז"ל שמדובר בגר-צדק, נשלל תוקף הלכתי מפשט המקרא, ולפשט זה אין איפוא משמעות הלכתית נורמטיבית בהווה. הפרק השלישי של המאמר מוקדש לדיון בבעיה הנובעת משינוי שחל בדור האחרון ב'מושב בחיים' שלנו כיהודים: עברנו ממצב של קיום קהילתי בנכר למצב של קיום ריבוני במדינה עצמאית. כבימי המקרא, כך בהווה חיים בקרבנו נכרים שהגיעו כבודדים מארצות אחרות ומעמדם החברתי תלוש ומוחלש. בהנחה שעל פי ההלכה כמות שהיא 'גר' = 'גר צדק', עולה השאלה: כיצד לעגן בהלכה יחס הוגן כלפי נכרים בודדים אלו? בתגובה לשאלה זאת, אני מעלה כמה חלופות – וטוען שאין בהן כדי לספק את העיגון הנדרש. בפרק הרביעי אני מערער על מסקנתי בפרק השני, שלפיה המודעות למשמעות הפשוטה של 'גר' במקרא נעלמה מן הספרות הרבנית. לאחר דיון מפורט באופן שבו הובנו דברי המקרא לאחר תקופת חז"ל, אני מוצא שקביעת התורה שבעל פה אודות חובתנו כלפי גרי צדק נתפסה על ידי פרשנים חשובים לא כמפקיעה את החובה ביחס לגר הנכרי המשתמעת מהבנה פשוטה של לשון התורה אלא כמוסיפה על חובה זאת. בפרק החמישי אני מציג לשם השוואה כמה מקרים אחרים שבהם ניכר פער בין פשט המקרא לבין המשמעות הנורמטיבית שאותה ייחסה התורה שבעל פה לדברי הכתוב. באותם מקרים, הנורמות המפורטות בתורה שבעל פה לא נתפסו כמפקיעות את התוקף הנורמטיבי של פשט המקרא, אלא כמוסיפות עליו. בהמשך פרק זה אני קושר את הדברים לעיקרון ההלכתי הכללי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. מסקנתי הכוללת היא, שכך הדבר גם ביחס לפסוקים שלפנינו: קביעת מסורת התורה שבעל פה כי מן הפסוקים הנזכרים בתחילת המאמר עולה חובה לנהוג באופן חיובי במיוחד כלפי גרי-הצדק איננה מפקיעה את החובה המשתמעת בבירור מפשט המקרא. לפיכך, מן הפסוקים המצוטטים בראשית המאמר משמע, שבכל מצב שבו מתקיימת ריבונות יהודית, וממילא גם בישראל בהווה, קיימת חובה מדאורייתא לנהוג באופן חיובי במיוחד כלפי נכרים בני ארץ זרה השוהים זמנית בארצנו.