חופש הביטוי, חופש המימון ועקרון אי-ההנצחה Free Speech, Free Finance, and the Anti-Entrenchment Principle

תקציר

<b>תקציר בעברית: </b>חלק קטן אך חשוב במסגרת העיסוק בחופש הביטוי דן בשאלת משאבי ביטוי, קרי החובה השלטונית (ככל שישנה כזו) לסייע ביצירת במה לביטוי. המקרה הפרדיגמטי בו סוגיה זו מתעוררת הוא מימון ציבורי של פעילויות תרבות ואמנות. ככלל, הגישה הנוהגת בפסיקה היא שכאשר המדינה מקצה כספים לפעילויות תרבות ואומנות, עליה לפעול באופן שוויוני וניטרלי בין מבקשי המימון, וזאת במקום לקבוע כי קיימת זכות פוזיטיבית לתמיכה שלטונית בביטוי פרטי.המאמר יבקר את הדוקטרינה הקיימת המבוססת על שוויון ועקרון הניטרליות באמצעות דיון ביקורתי ברעיון "חופש המימון" המקודם בימים אלה על-ידי גורמים בממשלה. הרעיון העומד מאחורי חופש המימון הוא שבעוד שאין למדינה בדרך כלל סמכות לצנזר דוברים, אין היא חייבת לממן ביטויים הנוגדים את המדיניות והערכים אותם היא מבקשת לקדם. לכאורה, עקרון השוויון נותן מענה לעמדה זו, אולם, כפי שאראה, כוחו בפועל מוגבל. הטיעון המרכזי במאמר הוא שקיימים מקרים בהם עקרון השוויון לא יספיק, ועל הממשלה קיימת חובה חוקתית לממן ביטויים אשר מקדמים רעיונות, ערכים, ודעות, הסותרים את אלו שהממשלה מעוניינת לקדם. טיעון זה מבוסס על עקרון אי-ההנצחה, לפיו לממשלה אסור להשתמש בכוחה הפוליטי כדי למנוע את הפיכתו של מיעוט פוליטי לרוב פוליטי. אי מימון דעות, ביטויים, ורעיונות הנוגדים את עמדת הממשלה עלול לעלות, במקרים מסוימים, לכדי ניסיון פסול של הממשלה להנציח את כוחה מעבר לתקופת כהונתה. כשם שממשלה אינה יכולה לקבוע שתכהן לפרק זמן הארוך מתקופת כהונתה, אטען כי אסור לה להנציח את כוחה באמצעים דומים, למשל מימון ביטוי. לפיכך, הקושי עם רעיון "חופש המימון" אינו רק שעל הממשלה לתמוך בביטויים מכל הסוגים והגוונים על-פי שיקולים שוויוניים, אלא שבמקרים מסוימים עשויה לקום כלפיה חובה לתמוך בביטויים אופוזיציוניים. חובה זה משמיעה מתוכה בחינה של תוכן הביטוי, מהלך שבית המשפט לרוב נרתע ממנו. כפי שאטען, עם זאת, בחינה של תוכן הביטוי היא בלתי נמנעת כדי לקיים את חובת אי-ההנצחה.<br> <b>English Abstract: </b>Using Israel as a case study, this article examines how governments use their “power of the purse,” mostly in the context of funding of culture and the arts, to limit speech critical of their policies. An increasingly popular justification is that since the government represents the people, and its policies are chosen by “the people”, it is under no obligation to finance views critical of its policies. To be sure, it cannot censor such views, but the obligation not to censure does not generate a correlative duty to finance.