טוב שם טוב מחופש הביטוי: המשפט העברי כמקור השראה לדיני לשון הרע בישראל בפסיקת השופט אליקים רובינשטיין

תקציר

תקציר בעברית:מאמר זה מוקדש לפסיקות השופט אליקים רובינשטיין בדיני לשון הרע, וטוען כי פסיקות אלו הושפעו באופן משמעותי מעמדת המשפט העברי. בחינה של עמדות שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם בשאלת האיזון שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב מגלה, כי לרובינשטיין הייתה עמדה ייחודית בנושא זה. חלק מן השופטים סבר כי מדובר בזכויות בעלות משקל שווה, ואילו חלקם האחר גרס כי חופש הביטוי עדיף. לעומתם קבע רובינשטיין, כי בכפוף להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), הזכות לשם טוב עדיפה על פני חופש הביטוי. המחבר טוען, כי עמדתו של רובינשטיין מושתתת על ארבעה אדנים מרכזיים: על תפיסתו החוקתית אודות זכויות האדם בכלל ובמדינת ישראל בפרט; על רגישותו האנושית לכבוד הבריות; על ניסיונו האישי כיועץ המשפטי לממשלה, שעסק בגבולות חופש הביטוי וגם ספג לא מעט השמצות; ובמידה רבה, גם על מקורות המשפט העברי, שאליהם הוא חש זיקה נפשית עמוקה, אשר מזהירים על החומרה הגדולה שבאיסור לשון הרע וקובעים כי הזכות לשם טוב גוברת על חופש הביטוי. גישתו הייחודית של רובינשטיין התבטאה בפסיקתו בבית המשפט העליון בשלושה פסקי דין חשובים, שבהם היה בדעת מיעוט כנגד כל עמיתיו. בעניין הראשון, עניין דיין אורבך (תוכנית "עובדה" של אילנה דיין אודות הירי של סרן ר' בילדה), הוא קבע כי יש לצמצם את הגנת סעיף 15(2) לחוק, וכי אין להעניקה לפרסומים עיתונאיים כוזבים. בניגוד לחבריו הוא סבר, כי לעיתונאים אין "חובה מוסרית או חברתית" לפרסם וכי אין להם מעמד מיוחד ששונה מזה של מפרסמים אחרים. בעניין השני, עניין גיל (עורך דין שהעליב את עמיתו בעת דיון משפטי), פסק רובינשטיין כי יש לצמצם את גבולות הגנת סעיף 13(5) לחוק, שעניינה לשון הרע הנאמרת בהליך שיפוטי, וכי אין לכלול בה אמירה שקרית שנאמרה מתוך זדון. ובעניין השלישי, עניין מור (דיבה שפורסמה באתר אינטרנט) סבר רובינשטיין, כי בית המשפט רשאי לצוות על ספקית אינטרנט לחשוף את כתובת ה-IP של גולש אנונימי שפרסם לשון הרע. חרף העובדה שסעד כזה אינו קיים בחוק הוא קבע, כי על בית המשפט ליצור סעד זה ולא להמתין למחוקק שיעשה זאת. לדעת המחבר, שלושת פסקי הדין שנידונו במאמר מעידים, כי מקורות המשפט העברי הרבים והמגוונים שהובאו בהם על ידי השופט רובינשטיין, לא הוסיפו רק נופך וקישוט לפסיקותיו בתחום דיני לשון הרע, אלא השפיעו באופן משמעותי על פרשנותו לחוק ועל הכרעותיו, שבהן כאמור היה בעמדת מיעוט כנגד כל עמיתיו.