Confession Rule Paradox הפרדוקס של כלל ההודאה ומשמעותו המקורית הנשכחת

תקציר

תקציר בעברית:קבילותה של הודאת הנאשם במשפט פלילי מעסיקה את היושבים על מִדִּין משחר האנושות. דוקטרינות שונות פותחו כדי להתמודד עם סוגיה זו, מ"אין אדם משים עצמו רשע" עד הלכת מירנדה. המחוקק הישראלי אימץ את כלל ההודאה (confession rule) של המשפט המקובל שלפיו הודאת הנאשם תהא קבילה אם בית המשפט השתכנע שההודאה הייתה "חופשית ומרצון", ועיגן אותו בסעיף 12 לפקודת הראיות. בפרשת יששכרוב דן בית המשפט העליון בהרחבה במשמעותו של סעיף 12 לפקודת הראיות, ולצד זאת פיתח את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שלפיה בית המשפט רשאי לפסול הודאה אם הושגה באמצעים בלתי חוקיים. בעוד המחקר האקדמי בשנים האחרונות גילה עניין רב בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, סעיף 12 כמעט שלא נדון במחקר, גם לא השאלה כיצד בתי המשפט בוחנים האם הודאה אכן ניתנה באופן חופשי ומרצון. מאמר זה בא לגשר על הפער.המאמר סוקר את התפתחותו של כלל ההודאה במשפט הישראלי ומראה כי תכליתו ותוכנו של הכלל השתנו במשך השנים. מכלל ראייתי שנועד לוודא את מהימנות הראיה ולסנן הודאות שווא הוא הפך להיות כלל חוקתי שנועד להגן על כבוד האדם של הנאשם ולתקן את הפגיעה בזכויותיו החוקתיות במהלך החקירה. כדי ליישם את סעיף 12 וכדי לבחון האם הודאה הינה חופשית ומרצון, פיתח בית המשפט העליון דוקטרינה שמתאימה לתכלית החדשה אף שאינה עולה בקנה אחד עם התכלית המקורית. אני טוען כי השינוי בתכלית ובדוקטרינה של כלל ההודאה מביס את משמעותו המקורית, וכי כיום הכלל אינו מסנן באופן אפקטיבי הודאות שיש בהן פוטנציאל אינהרנטי לאי-מהימנות ושיש חשש שהן הודאות שווא. בית המשפט העליון שאף לחזק את הכלל, אך בפועל החליש אותו. זה הפרדוקס של כלל ההודאה.המאמר מראה שמבחינה אמפירית עד לסוף שנות השבעים פסל בית המשפט העליון מספר רב של הודאות (25%) משום שלא הוכח שההודאות ניתנו באופן חופשי ומרצון. לעומת זאת, מאז שנות השמונים בית המשפט העליון פוסל הודאות מכוח סעיף 12 רק לעיתים רחוקות. לטענתי הבדל זה נובע מן המשמעות החדשה שבית המשפט העליון מייחס לכלל ההודאה.