חרם, משפט ומרחב ציבורי – מחשבה מחודשת על אסדרה של חרמות בעקבות חוק החרם

תקציר

תקציר בעברית:מאמר זה מציע שפה חדשה להמשגת העוול המשפטי הטמון בחרם, תוך דיון בשני אקטים משפטיים ישראליים — החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, משנת 2011"( חוק החרם"(, ופסק־הדין של בית־המשפט העליון שדן בחוקתיותו של החוק )בג"ץ אבנרי(. בעוד שהדיון בפסק־הדין המשיג את החרם כצורת ביטוי )או מחאה( אישית, ודן באיסור המשפטי של החרם במונחים של פגיעה בחופש הביטוי של הפרט, טענת המאמר היא כי חרם הוא תופעה המתרחשת במרחב הציבורי, וכי יש לדון בחרם במונחים של שימוש לגיטימי או לא־לגיטימי בכוח קיבוצי. המאמר יוצר שורה של אנלוגיות בין האיסור המשפטי של חרם לבין עברות פליליות האוסרות ביטוי במרחב הציבורי )כגון הסתה לגזענות ופרסומים פורנוגרפיים( וכן דוקטרינות נזיקיות העוסקות בשימוש קיבוצי בכוח )ובראשן השביתה(, וגוזר מהן מסקנות לעניין האסדרה המשפטית של חרמות. מסקנה אחת היא שיש להבחין בין סוגים שונים של חרמות על־פי מידת הלגיטימציה של השימוש בכוח הטמונה בהם. מסקנה נוספת היא שבחרמות פוליטיים, המערבים שימוש לא־לגיטימי בכוח, טמונה — מלבד הפגיעה בנמענים הישירים של החרם — אף פגיעה באינטרסים ציבוריים מובהקים, כגון דילולו של השיח הפוליטי ופגיעה בפרוצדורות הדמוקרטיות. מסקנה שלישית היא שאינטרסים אלה מהווים ערכים מתחרים לחופש הביטוי, שיש להביאם בחשבון בעת גיבוש האסדרה המשפטית של חרם, וכי הגדרתם כערכים ציבוריים משליכה על שאלת הענף המשפטי הראוי לטיפול בחרם )אם רק הדין האזרחי או אף הדין הפלילי.