זכות הגישה לערכאות של נתיני אויב

תקציר

מאמר זה דן בזכותם של נתיני אויב לפנות לערכאות משפטיות בישראל בדגש על תביעות נזיקין. חלקו הראשון של המאמר מציג את טיבה של זכות הגישה לערכאות, את מעמדה הנורמטיבי ואת ההצדקות העיוניות העומדות בבסיסה. חלקו השני מתמקד בזכות הגישה לערכאות של נתיני אויב ומציג את הכלל במשפט ההשוואתי ובמשפט הבינלאומי, הן באשר לזיהוי "נתין אויב" הן באשר לשאלה האם לנתין אויב "זכות גישה לערכאות". חלקו השלישי של המאמר מתמקד במשפט הישראלי; הוא דן בשאלה האם עומדת לנתיני אויב זכות גישה לערכאות בישראל. חלק זה גם דן בפרשת דיראני(שהוקדשה לדיון בזכות הגישה לערכאות של נתיני אויב בנסיבות העניין) ומציג ביקורת על דעת הרוב בפסק-הדין. חלקו הרביעי של המאמר מציע כלל להתמודדות עם תביעות של אויבים. הכלל מבחין בין תביעות "אורגן אויב"—במובן של גוף ממשלתי או נושא משרה רשמי או מי מטעמם של אלו—אשר, ככלל, אין לדון בהן בבתי-המשפט בישראל, לבין תביעות של "נתיני אויב"—אזרחים פרטיים—אשר, ככלל, יש לדון בהן בבתי-המשפט בישראל למעט בהתקיים שני תנאים מצטברים: התביעה נובעת מפעולה מלחמתית ו-לאויב צפוי רווח מההתדיינות המשפטית. כלל זה ניתן לאמצו, בהתאמות נדרשות, גם בהקשרים הרחבים יותר מתביעות נזיקין של נתיני אויב.