"הנה היה אדם ואיננו": על פרשנות צוואה, נשמה חסרה וכבוד המת

תקציר

תקציר בעברית:המאמר עוסק בפרשנותן של צוואות ומבקר את התפיסה המקובלת, המתמקדת בחשיפה של רצון המצווה אך מבינה את ה"רצון" כמושג מבודד המתקיים בחלל ריק ונטול הקשר, ובפרט במנותק ממערכות היחסים שהמצווה הייתה צד להן. הטענה המרכזית של המאמר היא שבפרשנות צוואה יש להבין את מושג הרצון כרצון מקושר, הנטוע במערכות יחסים. הבנה זו של רצון המצווה משליכה על האופן שבו יש לקרוא את הצוואה, קרי: כמסמך משפטי שמהותו היא יצירת גשר בין המצווה לבין קרוביה, מכריה, יורשיה וגם אלו שבחרה להדיר מצוואתה. ההליך הפרשני־המשפטי המוצג במאמר זה מעניק לצוואה את אופייה הייחודי, שכן פעמים רבות צוואות כתובות בשפה טכנית. ההליך הפרשני מאפשר להזריק לצוואה נשמה, למלא אותה תוכן אנושי ולהדגיש את ההיבטים האינדיבידואליים של כל מורישה; נוסף על כך יש בהליך המוצע כדי לקדם את הערך בדבר כבוד המת. הגישה הפרשנית המוצעת מאתגרת את החלוקה הדיכוטומית בין רצון המצווה לבין הגנה על בני משפחה ורואה ברצון הקישורי את המטרה המרכזית של פרשנות הצוואה. המאמר מציע שלוש השלכות משפטיות קונקרטיות הנגזרות מגישה פרשנית זו. ראשית, הכרה בייחוד הצוואה ככלי קישורי היא שיקול לטובת גישה פרשנית חד־שלבית, המייחסת לראיות משקל וחשיבות מעבר ללשון. שנית, אנו טוענות בזכות נקודת מוצא פרשנית שלפיה התכוונה המצווה להיטיב עם יורשיה ולא להזיק להם. שלישית, לאור חשיבותם של קשרים בין־אישיים במסגרת ההמשגה של חופש הציווי, אנו מציעות חזקה פרשנית שלפיה ביקשה המצווה להוריש את רכושה לאנשים שעמם קיימה מערכות יחסים משמעותית. עם זאת, מאחר שעל המשפט להכיר בזכות המצווה לכתוב מחדש לא רק את סיפור חייה אלא גם את האופן שבו יזכרו אותה, זוהי נקודת מוצא בלבד הניתנת לסתירה בהתאם לנסיבות העניין.