תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד על אנשים החיים בעוני – פרשנותם הראויה של דיני ההוצאה לפועל לאחר פסק-הדין בבג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (The Incidence of the Right to Minimal Living Conditions for People in Poverty – a Normatively Desirable Interpretation of Private Enforcement Laws after the Decision in H.C. 10662/04 Hassan V. The National Insurance Institution of Israel)

תקציר

תקציר בעברית:ברשימה זו הכותבים מבקשים לבחון את תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד בהליכי הוצאה לפועל. חלקה הראשון מוקדש לבחינת מעמדן של הזכויות החוקתיות לחירות ממאסר ולחופש תנועה בהליכי הוצאה לפועל. בחינת פסיקותיהם של רשמי ההוצאה לפועל ושל הערכאות הדיוניות בתקופה של יותר מעשרים שנה לאחר ההכרה העקרונית במעמדן החוקתי של זכויות אלה על־ידי בית־המשפט העליון מעלה כי מודלים שונים שאומצו בפסיקה על־מנת ליישם את הזכויות הלכה למעשה הובילו לתוצאות שונות. כך, הכותבים מוצאים כי בכל הנוגע בזכות לחופש תנועה נותרה ההכרה בזכות "עלי ספר", ולא נהפכה למציאות חייהם של חייבים בהליכי הוצאה לפועל. זאת, להבדיל מן ההכרה בזכות לחירות ממאסר, שהובילה לשינוי משמעותי בהליכי ההוצאה לפועל עצמם. לטענת הכותבים, ניתן להסביר את ההבדל האמור כנובע מהשוני המבני והפרוצדורלי בין אופני הסדרתן של שתי הזכויות האמורות. לטענתם, לא נקבעו עקרונות ושיקולים מנחים שעל בסיסם יש לקבל את ההחלטה בעניינו של חייב קונקרטי בהקשר של חופש תנועה, ובשל כך לא נהפכה הזכות לבעלת משקל ממשי בחיי המעשה. לעומת זאת, המודל שאומץ בהקשרה של הזכות לחירות, הן במישור המוסדי הן במישור הפרוצדורלי, הוא שהניב שינוי ממשי במציאות חייהם של חייבים. על בסיס זה הכותבים מציעים כי בדומה ליישום ההכרה בזכות לחירות, תיושם ההכרה בזכות לקיום מינימלי בכבוד תוך שימוש במודל שיעצב את האיזונים הראויים שיש לערוך בין הזכות לבין אינטרסים מנוגדים. לטענתם, אין זה רצוי להסתפק בהכרה עקרונית במעמדה החוקתי של הזכות תוך הותרת האיזונים בינה לבין זכויות ואינטרסים מנוגדים ל"כל מקרה לגופו". מכאן הכותבים פונים לבחינתה של הזכות לקיום מינימלי בכבוד, כפי שהוכרה בחקיקה ובפסיקה בישראל. הכותבים מראים כי לזכות יש שני מישורים: המישור הנקודתי, שעניינו ברווחה המיידית של הפרט וביכולתו להתקיים בכבוד בנקודת זמן נתונה; והמישור התהליכי, שעניינו ביכולתו של הפרט לצאת ממעגל הנזקקות ולספק את צורכי הקיום הבסיסיים שלו בכוחות עצמו. בחלקה השלישי של הרשימה הכותבים פונים לבחינת אופן יישומה הראוי של הזכות לקיום מינימלי בכבוד בחיי המעשה בהליכי הוצאה לפועל. על־ידי בחינת הדוגמה של הליכי מימוש משכנתה ובחינת מעמדה של דירת מגורים בהליכי הוצאה לפועל, הכותבים מציגים את האופן שבו ניתן להביא, לגישתם, לידי יישומה בפועל של ההכרה בזכות לקיום מינימלי בכבוד. זאת, בשלושה מישורים: ראשית, הם מראים את האופן שבו ראוי, לגישתם, להבנות את שיקול־הדעת השיפוטי בקבלת החלטות הנוגעות במימוש דירת מגורים בהתחשב בזכות לקיום מינימלי בכבוד; שנית, הם מצביעים על הצורך בשיתוף־פעולה בין הרשויות על־מנת לקדם את ההכרה בזכות לקיום מינימלי בכבוד הלכה למעשה; שלישית, הם מצביעים על האופן שבו ראוי לעצב את כללי ההשגה בהליכי הוצאה לפועל, על־מנת להביא את ההכרעות העקרוניות בתחום לפתחו של בית־המשפט העליון. זאת, בפרט בהתחשב בשינוי המבני של מערך האכיפה והגבייה ובהפרדתו ממערכת בתי־המשפט.