מעמדו של השופט בשיטת המשפט הישראלית

תקציר

דומה כי הכול מסכימים, שבמהלך השנים הלך וגבר בישראל כוחה של הרשות השופטת ביחס לכוחותיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת. עניינה של רשימה זו הוא בבחינת ההצדקות הפורמליות שנותנים השופטים למהלכים הפרשניים שהם נוקטים להגברת כוחם וסמכותם, בעת שהם נוטלים לידיהם סמכויות "חוקתיות". לא טיעונים "מעשיים" ("אין גוף שלטוני אחר שיעשה את המלאכה"), "מוסריים" ("היכן היינו מצויים אלמלא עשה בית המשפט את המלאכה ?") או "מוסדיים" ("הכנסת שתקה בעת שבתי-המשפט עשו את המלאכה") ואף לא הסברים פוליטיים הניתנים למצב זה, יהיו מענייננו כאן. הצד השווה שבכל העניינים שיידונו להלן הוא בהיותם מבוססים על ההנחה, או שהם מבססים את ההנחה, שלבית-המשפט יש סמכויות שהן מעבר לאלה הקבועות בחוק הכנסת, או אפילו מעבר לאלה הקבועות בחוקה. כל אלה יוצרות מערכת של מה שאפשר לכנות "נקודות ארכימדיות", הניצבות כביכול מחוץ למערכת ואשר בזמן שבית-המשפט נשען עליהן הוא מסיט מדי פעם את עולם הנורמות הישראלי ממסלולו, כאילו היו נקודות אלה "נורמות בסיסיות", שעל פי תורתו של הנס קלזן כל מערכת נורמטיבית מבוססת עליהן, אך הן עצמן מצויות מחוצה לה. בעיקרו של דבר, תבוא להלן סקירה ביקורתית של טיעוניו של נשיא בית-המשפט העליון (בדימוס) פרופ' אהרן ברק, שהקדיש לסוגיות אלה מקום נרחב למדי בכתביו השונים.