הזכות הטבועה להגנה עצמית ומידתיות במסגרת Jus Ad Bellum

תקציר

<p dir-"rtl">בעוד מקובל כי שימוש בכוח על ידי מדינה לצורך הגנה עצמית חייב לעמוד - בדרישות המידתיות, קיים בלבול באשר למובנו של המונח "מידתיות" בהקשר של jus ad bellum .מקור אחד לבלבול נעוץ בקיומם של שני מבחני מידתיות מתחרים מבחן ה"מידה כנגד מידה" ("tit for tat") ומבחן ה"אמצעים תכליות" ("means–ends"). מכיוון שהחוקיות של שימוש חד- צדדי של מדינה בכוח תלויה בלגיטימיות של מטרת השימוש הגנה עצמית – כנגד מתקפה חמושה מבחן ה"אמצעים תכליות" נראה לכאורה הולם – יותר. אולם אין הסכמה בדבר התכליות הלגיטימיות של כוח המופעל על-מנת להשיג מטרה זו. האם המדינה המתגוננת מוגבלת לעצירה והדיפה של מתקפה שכבר התרחשה או שמא היא רשאית להגן על עצמה גם מפני מתקפות עתידיות של אותו אויב? האם מדינה שהותקפה רשאית להשתמש בכוח על מנת להרתיע את התוקף מלהשיק מתקפות נוספות? מבחן - ה"אמצעים תכליות" מבוסס בראש ובראשונה על נחיצותם של האמצעים – המשמשים להשגת תכליות לגיטימיות. בהקשר זה, על פי רוב, חילוקי-דעות בנוגע למידתיות אינם אלא חילוקי דעות בנוגע לתכליות הללו. בעוד - המבחן ההולם בהקשר זה הוא בדרך כלל מבחן ה"אמצעים תכליות", במקרים מסוימים, כגון שימוש בכוח בתגובה על מתקפה חמושה מצומצמת, מבחן ה"מידה כנגד מידה" עשוי להיות הולם יותר. לבסוף, אראה כי בהקשר של jus ad bellum לא הוקדשה תשומת לב מספקת למבחן "המידתיות במובן הצר", העוסק בשאלה אם הנזק הנגרם על ידי הכוח עולה על התועלות שהוא מניב למדינה המשתמשת בו. נראה - כי הסיבה לכך היא ההנחה ששאלה זו רלוונטית רק ל- jus in bello. טענתי היא כי אף שהסוגיה העיקרית ב- jus ad bellum היא אכן נחיצותו של השימוש בכוח, יש עדיין מקום גם לאומדן המידתיות במובן הצר.</p>