(דיני המכרזים הציבוריים בישראל – היבטים בינלאומיים והשוואתיים)

תקציר

תקציר בעברית:מאמר זה מטרתו לתאר ולנתח את משטר דיני המכרזים הציבוריים של ישראל, לרבות מערך הביקורת השיפוטית שלהם, עם דגש מיוחד על היבטיו הבינלאומיים וההשוואתיים. הוא דן במקורותיו ובתולדותיו של דיני הרכש הציבורי בישראל, ומראה את התפקיד המרכזי ששיחק בית המשפט העליון ביצירתו ובפיתוחו של תחום משפטי זה. המאמר מראה גם שכאשר הרגולציה עברה מעקרונות כלליים, פרי יציר הפסיקה, לכללים פרטניים סטטוטוריים, המערכת הפכה לנוקשה מדי ולבירוקרטית-לגליסטית מדי, באופן שגרם לרשויות לחוש שהן לא מסוגלות להשיג את מטרותיהן באמצעותה. תחושה זו הובילה לניסיון לבצע רפורמה בתחום זה בשנת 2009, באמצעות הרחבת ארסנל שיטות הרכש העומדות לשימוש היחידות הרוכשות. שיטות אלה נועדו לאפשר יתר גמישות ומודרניזציה של משטר הרכש באמצעות הכנסת טכנולוגיות חדשות, לרבות רכש אלקטרוני ("מכרז ממוכן"). המאמר מראה איך שינויים אלה היו מושפעים משיטות משפט זרות (בעיקר של האיחוד האירופי ושל ארה"ב) ומקודים בינלאומיים, כגון החוק לדוגמה של האו"ם על רכש ציבורי והסכם הרכישות הממשלתיות של ארגון הסחר העולמי. הרפורמה גם ביזרה את סמכות הפטורים והעבירה חלק גדול ממנה לכל אחד מהגופים הרוכשים. על-ידי ניתוח מקורי של הסטטיסטיקה הרשמית שהתקבלה מהחשב הכללי, המאמר מראה שהשימוש בשיטות הרכש החדשות הוא נדיר ושחלה עליה מדאיגה במספר הפטורים מחובת מכרז (עד כדי 85% מכלל הרכישות!) ככל הנראה כתוצאה מהעברת סמכות הפטור מוועדת הפטורים המרכזית של החשכ"ל אל היחידות הרוכשות. המאמר דן גם בהתחייבויות הבינלאומיות של ישראל בתחום זה, בעיקר תחת הסכם ה-GPA הפלורילטראלי, אך גם תחת הסכמים בילטראליים שונים. התחייבויות אלה נדונות על רקע מדיניות העדפת תוצרת הארץ הנוהגת ברכש הציבורי בישראל. לבסוף, המאמר דן בשיטת התקיפה של החלטות בתחום הרכש הציבורי הנוהגת בישראל אשר מתבצעת כולה במסגרת הרשות השופטת, והאופן שבו היא ממלאת אחר ההתחייבות תחת הסכם ה-GPA להעמיד שיטת ביקורת אפקטיבית ובלתי תלויה. המאמר גם מציג נתונים ביחס למידת השימוש בפועל בשיטה זו ומידת ההצלחה הממוצעת של עותרים. המאמר מסיים בדיון בפסק דין מהתקופה האחרונה אשר יישם את הסכם ה-GPA ודחה דרישה של יצרן מקומי לקבלת יחס מועדף.