זכויות נשים משפט וצדק במדינת ישראל

תקציר

במאמר זה אבקש לטעון, כי אף אם בצורתו האידיאלית המשפט, ובפרט ההסדרים המשפטיים הקובעים את היקף זכויות האדם, אמור להוות להיות מימוש של עקרונות צדק אוניברסאליים, המציאות היא שונה מאוד משום שהמשפט בכל מדינה, ובוודאי בישראל, אינו משקף תיאוריה אחת של צדק אלא שורה של פשרות ואיזונים בין תיאוריות שונות ומנוגדות של צדק חברתי. המשפט הישראלי אינו מבוסס על תפיסת צדק קוהרנטית ואחידה אלא על אוסף אקלקטי של פשרות נקודתיות בין תיאוריות של צדק חברתי. כל אחת מתפיסות הצדק המתקיימות במשפט הישראלי – התפיסה הקהילתנית-לאומית-דתית, התפיסה הליברלית, התפיסה הסוציאליסטית-קולקטיביסטית והתפיסה הניאו-ליברלית – היא בעלת מאפיינים פטריארכאליים כאלה או אחרים, והפשרות ביניהן, כדרכן של פשרות, נוטות להחליש את החלשות ולחזק את החזקים. במאמר אדון בשלושה הסדרים חברתיים ומשפטיים הנהוגים בישראל ואחשוף את הבעייתיות הטמונה בהם מנקודת המבט של תפיסת הצדק הפמיניסטית. הדיון ייערך באמצעות שלוש דוגמאות, שניתוחן ייעשה תוך התייחסות לאופן שבו המארג המורכב של תפיסות הצדק המתמודדות בזירה החברתית והמשפטית בישראל משפיע על זכויותיהן של נשים. שלוש הדוגמאות שבהן אדון הן פסק הדין בעניין דפנה אופיר, שבו נדונה שלילת זכאותה של אם לדמי אבטלה כיוון שסירבה לעבודה בשעות הערב בשל הצורך לטפל בילדיה הקטנים; דיני המעמד האישי והאופן שבו מנסה בית המשפט העליון להתמודד עם ההפליה הטבועה בהם נגד נשים; ופסק הדין בעניין ש.י.ן, שבו אישר בג"צ ץ את הקרנת ערוץ פלייבוי בישראל. שלוש דוגמאות אלה חושפות פנים שונים של הבעייתיות הטמונה במארג תפיסות הצדק הבא לידי ביטוי במשפט הישראלי מבחינתן של נשים.