Rethinking the Role of the Court in State-Religion Cases חשיבה מחודשת על תפקידו של בית המשפט בסוגיות דת ומדינה

תקציר

בעשורים האחרונים לבשו מחלוקות ציבוריות רבות בסוגיות דת ומדינה לבוש משפטי והופנו להכרעתו של בית המשפט העליון. גרירת רגליים מצד המוסדות הפוליטיים וחוסר יכולת לגבש פתרונות במישור הפוליטי והחברתי הובילו נושאים כגון גיוס תלמידי הישיבות, כשרות במרחב הציבורי, גיור והפרדה מגדרית לפתחה של הביקורת השיפוטית. <br>במאמר זה אנו בוחנים את האופן שבו התמודד בית המשפט עם הסוגיות הללו מנקודת מבט משולשת: מושגית, אמפירית ונורמטיבית. במישור המושגי, נבקש למדוד את תפקידו של בית המשפט תוך שילוב בין שתי פרדיגמות תאורטיות שונות: הנסגת-דעת שיפוטית (deference) ודיאלוג בין-מוסדי. האם השופטים עושים שימוש בהנסגת-דעת כדי להימנע מהכרעה בנושאים חברתיים רגישים או לצמצם את רמת מעורבותם בהם? האם הם מנסים ליצור שיח בין-מוסדי כדי להניע פעולה בשדה הפוליטי מתוך ראייה אסטרטגית כלשהי? ההתבוננות בשתי השאלות המטה-מוסדיות הללו מולידה את המושג "מרחב יחסי הגומלין" שבין הרשויות, אשר מציע מעבר מחשיבה דיכוטומית על יחסי הרשויות לעבר מחשבה מרחבית, המתארת מרחבי פעולה (על ידי בית המשפט), אשר בתורם מאפשרים מרחבי תגובה (על ידי הרשויות הפוליטיות). המהלך המושגי המבוצע במאמר הוא זיהוי דוקטרינות שונות המשמשות את בית המשפט להכרעה בסכסוכים בשאלות דת ומדינה ומיקומן במרחב יחסי הגומלין בהתאם לערכן הדיאלוגי ולמידת הנסגת-הדעת שלהן. במישור האמפירי, נבחנים במאמר פסקי דין בולטים בנושאי דת ומדינה בעשור האחרון וממופה בו האופן שבו עשה בית המשפט שימוש בכלים אלה. המסקנה העולה ממיפוי זה היא ששופטים שונים נוהגים – ברטוריקה ומעשה – בכלים שונים של הנסגת-דעת ברמה משתנה ביחס לסוגיות שונות של דת ומדינה, ואין קו אחיד המארגן את אופן הפעולה השיפוטי. במישור הנורמטיבי, הטיעון המרכזי הוא כי בסוגיות דת ומדינה, שהן בעלות אופי פוליצנטרי ומעלות מתח חברתי יוצא דופן, על בית המשפט לנתב את עצמו לתפקיד צנוע יותר אך חיוני לקידום הסדרה ציבורית דמוקרטית של סוגיות דת ומדינה. במסגרת זו, על בית המשפט לשקול שימוש מושכל בהנסגת-דעת במקרים המתאימים, שבהם מתאפשר לבית המשפט לקדם בצורה היעילה ביותר חתירה לפתרון יציב ובר-קיימא לסוגיה הערכית שבמחלוקת, כל עוד הוא עומד באמות מידה של הליך דמוקרטי תקין והגון. <br><br>In recent decades, numerous public disputes concerning religion and state have taken on a legal character and been brought to the Supreme Court for resolution. The political institutions' foot-dragging and inability to formulate solutions in the political and social realm have led issues such as the drafting of yeshiva students, kashrut in the public sphere, conversion, and gender segregation to the doorstep of judicial review.<br>This article examines the Israeli Supreme Court's approach to these issues from a tripartite perspective: conceptual, empirical, and normative. On the conceptual level, we aim to gauge the court's role by integrating two distinct theoretical paradigms: judicial deference and inter-institutional dialogue. Do judges employ deference to avoid ruling on sensitive social issues or to limit their involvement? Do they attempt to create inter-institutional discourse to strategically prompt action in the political field? Contemplating these two meta-institutional questions gives rise to the concept of an "inter-relational space" between branches of government, proposing a shift from dichotomous thinking about inter-branch relations in activism or restraint terms towards a spatial conceptualization. This spatial thinking describes spheres of action (by the court) that, in turn, allow for spheres of response (by political authorities). The conceptual move undertaken in this article is the identification of various doctrines used by the court to adjudicate religion-state conflicts and their positioning within the inter-relational space according to their dialogic value and degree of deference.<br>Empirically, the article examines prominent rulings on state-religion issues over the past decade, mapping how the court has utilized these tools. The conclusion drawn from this mapping is that different judges employ – in rhetoric and practice – varying tools of deference to varying degrees concerning different religion-state issues, with no uniform line organizing the judicial modus operandi.<br>Normatively, the central argument is that in religion-state issues, which are polycentric in nature and raise exceptional social tension, the court should steer itself towards a more modest yet vital role in promoting democratic public regulation of religion-state issues. Within this framework, the court should consider judicious use of deference in appropriate cases where it can most effectively advance the pursuit of stable and sustainable solutions to the contentious value-based issue, as long as it meets the standards of proper and fair democratic process.