פרשנות החוזה הרגולטורי: בעקבות הלכת זליגמן

תקציר

תקציר בעברית:רשימה זו מבקשת לבחון את הלכת זליגמן והשלכותיה מנקודת המבט של רגולציה הנקבעת בהסכמה. הלכת זליגמן קבעה שעל בתי המשפט להעניק משקל מכריע לפרשנות המאסדר להנחיותיו שלו, במסגרת סכסוך שבין חברה הנתונה לפיקוח המאסדר ללקוחותיה. הפסיקה המאוחרת לזליגמן הרחיבה את ההלכה גם לפרשנות המאסדר ביחס להוראות הקבועות ברישיונות, דוגמת אלו שלפיהם פועלות חברות סלולר, טלפוניה, טלוויזיה ואינטרנט. הרשימה מבקשת לאתגר את הרציונל של הלכת זליגמן, בכל הקשור לרגולציה הסכמית, ולהצביע על טעמים להחרגתה של ההלכה במצבים של חוזים רגולטוריים. כך, למשל, בעוד הלכת זליגמן מניחה כי המאסדר הוא הנסח הבלעדי של הנורמה הרגולטורית, הרשימה מצביעה על כך שלעיתים קרובות המפוקח מנסח בשיתוף עם המאסדר את ההוראות הרלוונטיות לפעילותו, כגון במסגרת של רישיון. בנוסף, סכסוכים העוסקים בפרשנותם של חוזים רגולטוריים מערבים לא פעם כמה מאסדרים, המחזיקים בעמדות פרשניות שונות ואף סותרות. כמו כן, החוזים הרגולטוריים סובלים מבעיית לגיטימציה ציבורית הנובעת מהחשש מפני שבי רגולטורי. טעמים אלה, ואחרים שיידונו ברשימה, מצביעים על כך שבמסגרת תביעות של צדדים שלישיים, כגון תובענות ייצוגיות נגד חברות, הפרשן הבלעדי והעצמאי של חוזים רגולטוריים צריך להיות בית המשפט. לצד זאת, נוכח תרומתה הפוטנציאלית הנרחבת של עמדת המאסדר במישור העובדתי והמשפטי לסכסוכים הקשורים בפרשנותה של רגולציה הסכמית, על בית המשפט להזמינה כעניין של חובה.