כללי ההכרעה בסכסוכי משמורת-על סכנותיה של אשליית הדמיון ההורי במציאות ממוגדרת

תקציר

מאמר זה בוחן את שאלת הכללים המשפטיים הרצויים לגבי אחריות הורית בגירושים. שאלה זו נמצאת בלב הוויכוח הציבורי הסוער סביב המלצותיה של ועדת שניט לבטל את חזקת הגיל הרך ולהמיר את המושגים "אפוטרופסות", "משמורת" ו"הסדרי ראייה" במושגים "אחריות הורית משותפת" ו"זמני הורות". הטענה שבבסיס המאמר היא כי אימוץ כללי משפט המתעלמים מהמציאות המגדרית בספרה הפרטית, בשוק העבודהבשכר ובמשפט יוביל לפגיעה ברווחתם הנפשית של ילדים ולעוני של ילדים ונשים. בחלקו הראשון של המאמר נציג את המלצותיה של ועדת שניט, ולצידן את השינויים המשמעותיים שהתחוללו בשנים האחרונות בתסקיריהן של העובדות הסוציאליות ובפסיקה, אשר מחלישים את חזקת הגיל הרך חרף העובדה שהיא קיימת עדיין בספר החוקים. בחלקו השני של המאמר נבחן, אחת לאחת, את ההצדקות הנשמעות מפי התומכים בכללי משפט המתעלמים מקיומו של הורה מטפל עיקרי, ונראה כי הן אינן נתמכות במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי. בחלק השלישי נסקור את כללי האמנה בדבר זכויות הילדואת השינויים המשפטיים שהתחוללו במדינות אחרות בקשר להסדרת היחסים בין הורים גרושים וילדיהם, ונראה כי גם מדינות המערב לא אימצו חזקה התומכת במשמורת פיזית משותפת אלא אך במשמורת משפטית משותפת, אשר נוהגת במשפט הישראלי מאז ומתמיד. בחלקו הרביעי של המאמר נביא ממצאים ממדינות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך, כמו-גם ממצאים לגבי מאפייניה של החברה הישראלית, כדי לבסס את טענתנו כי ביטול החזקה בישראל לא יוביל להורות שוויונית. בחלקו החמישי של המאמר נצביע על הסכנות הטמונות באימוץ כלל משפטי ללא חזקה עובדתית המכירה ביתרונותיו של ההורה שטיפל בילדים עד לפרידה כהורה משמורן פיזי. לבסוף נציע הסדרה משפטית שתבטיח כי ילדים להורים גרושים יוכלו ליהנות מקשר משמעותי עם שני הוריהם המיטיבים, תוך מזעור הסכנות לנזקים נפשיים, להיחשפות לקונפליקטים הוריים, ולעוני.