מחפצי זיכרון לזיכרונות דיגיטליים The Shift from Commemoration Objects to Digital Remains

תקציר

תקציר בעברית:במותו של אדם, המשפט ממהר להתנער ממנו: דיני הקבורה מסדירים את הטיפול בגוף, דיני הירושה מסדירים את העברת הקניין, ותביעות אישיות חדלות. הזירה נשארת לתחום האישי והחברתי. האדם – איננו, אבל הפרסונה שלה או שלו נותרת כזיכרון בקרב מעגלי החיים: משפחה, חברים, עמיתים, מכרים, ולעיתים גם החברה והמדינה. במקרים רבים, החיים זוכרים את המתים באמצעות אתרי זיכרון או באמצעות חפצים: תמונות, מכתבים, ויצירות שיצרו. אלה הם חפצי זיכרון שמקשרים בין המתים לחיים. כאשר חיינו הופכים להיות דיגיטליים, חפצי הזיכרון מומרים לקובצי מחשב, ואתרי אינטרנט הופכים להיות אתרי זיכרון. המעבר מחפצי זיכרון לזיכרונות דיגיטליים אינו רק שינוי טכני. התפוגגות החומר משנה את זירת הזיכרון בצורה דרמטית. מאמר זה מתמקד בסוגיה של הגישה אל הזיכרונות. במותו של אדם, לקרוביו יש בדרך כלל גישה ישירה, בפועל, לחפציו. הנורמות החברתיות מתירות את הגישה לחפצים. לעומת זאת, בסביבה הדיגיטלית יש בדרך כלל גורם ביניים: ספק שירות דו"אל וענן, רשתות חברתיות, מפעילי יישומונים, ועוד, שנמצאים בין המנוח לבין משפחתו וחבריו. ספקי השירות קובעים את תנאי הגישה לפי האינטרסים שלהם. הגישה הישירה הופכת לגישה מתווכת; הנורמות החברתיות מוחלפות בתנאים חוזיים, וסוג המידע והיקפו גדל באופן ניכר לעומת המצב האנלוגי. המאמר מציג את ההקשר החברתי של זיכרון המתים ובוחן את מאפייניהם הטכנולוגיים-חברתיים של זיכרונות דיגיטליים בהשוואה לחפצי זיכרון. נבחן את משמעות התיווך המסחרי של הפלטפורמות. נתאר שתי פרקטיקות של גישה לזיכרונות הדיגיטליים: גישה בפועל (למשל, כאשר אדם יודע את סיסמאות הגישה של המנוח), וגישה בדרך של שימוש בכלים ייעודיים שהפלטפורמות מציעות לניהול הזיכרונות הדיגיטליים. האתגר מתעורר כאשר אין גישה בפועל והכלים של הפלטפורמות לא מופעלים. כאן, המשפט נכנס לתמונה. עיון בתגובות משפטיות שונות שננקטו בעולם מצביע על שתי גישות עקרוניות עיקריות: גישה קניינית וגישה של פרטיות אחרי המוות. על בסיס ההקשר החברתי והטכנולוגי וניתוח הדינים הקיימים, נבחין בין סוגים שונים של זיכרונות דיגיטליים, ונבחן האם ראוי להמשיגם כקניין או כמידע אישי שמוגן לפי דיני הפרטיות.