חשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים באינטרנט - נקודת מבט מוסדית

תקציר

עוד ועוד משתמשים ברשת האינטרנט מנצלים את יכולתם להשתמש ברשת באנונימיות כדי להזיק לאחרים. כך למשל, הודעה בפורום או תגובה לכתבה שחיבר משתמש אנונימי עלולות לפגוע בפרטיותו של האחר ואף להוציא את דיבתו. בפני הנפגע עומד מחסום טכני בהגשת תביעה: מאחר שאין לו יכולת עצמאית לעמוד על זהותו האמתית של המשתמש האנונימי, נוצר מחסום משפטי המונע ממנו להגיש את התביעה. האנונימיות ברשת איננה מוחלטת, אלא יחסית. ספקיות שירותים שונים הקשורים לרשת האינטרנט מחזיקים במאגרי המידע שלהם נתונים ופרטים שמהם אפשר – למצער במקרים מסוימים – לברר את זהותו האמתית של המשתמש האנונימי. דא עקא שספקיות אלו אינן נכונות למסור את הפרטים שברשותן, ואין צו שיפוטי שיחייבן לעשות כן; במשפט הישראלי טרם נחקק חוק ספציפי המסדיר סוגיה זו. כמה הצעות חוק מונחות על שולחן הכנסת, אולם כאמור טרם הבשילו לדבר חקיקה. היעדרו של הסדר חקיקתי – מפורש או משתמע – לסוגיית חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים אילץ את בתי המשפט להתמודד עם השאלה, אם אפשר ליצור הסדר כזה בדרך של חקיקה שיפוטית. שאלה זו העסיקה לאחרונה את בית המשפט העליון בישראל בעניין מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ. בדעת רוב (המשנה לנשיאה ריבלין שאליו הצטרף השופט אדמונד לוי, נגד דעתו החולקת של השופט רובינשטיין) נקבע, כי הסוגיה של חשיפת המשתמשים האנונימיים ברשת האינטרנט מערבת שיקולים כבדי משקל, ובהיעדר הסדר חקיקתי מפורש בעניין לא יוכל בית המשפט ליצור הסדר כזה באמצעות "חקיקה שיפוטית". בכך יעסוק מאמר זה. טענתנו העיקרית היא, כי בכל הנוגע לסוגיית האנונימיות ובניגוד למה שקבעו שופטי הרוב בפסק הדין בעניין מור בעליון, חקיקה שיפוטית עדיפה מחקיקה של הרשות המחוקקת. הוכחת הטיעון תיעשה בשני מישורים: היסטורי-מעשי ועיוני-תאורטי. בין היתר נובעת העדפה זו מן המאפיינים המיוחדים של סוגיה זו: תחולתה על קשת רחבה של מצבים עובדתיים שאי-אפשר לצפותם מראש; היעדר ביטחון באשר לתוכנו החקיקתי של ההסדר הראוי שיחול בסוגיה; היותה לובשת צורה ומשנה צורה בקצב מהיר; היותה נתונה להסדרה של כמה מוסדות חברתיים משפטיים ולבר-משפטיים.