תניות סילוקין בצוואה

תקציר

תקציר בעברית:הכלל הידוע לפיו "מצווה לקיים דבר המת" ניצב בבסיס דיני הצוואות. השאלה אם יש לאפשר לאדם להכתיב, ללא כל הגבלה, באיזה אופן יחולק רכושו לאחר מותו העסיקה הוגים ושופטים מאז ומקדם. חרף המשקל שראוי להעניק לרצונו של המצווה בשל זכותו לחירות ולאוטונומיה, ניתן להצביע על טעמים המצדיקים הטלת מגבלות על חירות זו בשל פגיעה בעקרונות אוניברסליים אחרים של צדק ומוסר. מקרה פרטי של השאלה הרחבה בדבר זכותו של המצווה לנסח את צוואתו ללא כל מגבלה היא השאלה האם ראוי לתת תוקף לתנייה בצוואה אשר מדירה יורש אשר פונה לערכאות כנגד הצוואה. שאלה זו שהיא בעלת היבטים עיוניים ומעשיים עומדת בבסיסה של רשימה זו. באמצעות סקירת הדין המשווה, מציג המאמר ארבעה מודלים המאזנים באופן שונה בין זכותו של המצווה לקבוע תניית סילוקין לבין זכותו של נהנה לפנות לערכאות. בהמשך המאמר נערך ניתוח של הפסיקה הישראלית בסוגיה זו לאור המודלים העיוניים ומוצעת דרך חדשה לסווג את תניות הסילוקין כתניות "צרות" או "רחבות".