קשיים בהסדר היתרי הפליטה בחוק אוויר נקי

תקציר

תקציר בעברית:המאמר בוחן כמה מתחים ובעיות במשטר הרישוי של חוק אוויר נקי עבור מקורות פליטה נייחים גדולים. סוגיה ראשונה היא המתח בין הוראה מרכזית בחוק, לפיה היתרי פליטה אמורים להיות מבוססים על הטכניקה המיטבית הזמינה (טמ"ז), לבין הוראות אחרות בחוק ובתקנות המזכירות ניתוחי עלות-תועלת. המאמר מסביר את השיקולים של צדק חלוקתי המצדיקים חובת שימוש בתקנים מבוססי ישימות (טמ"ז), וטוען שראוי שהיתרים לזהם יתבססו על אלה גם כאפשר הטכניקה המיטבית אינה יעילה כלכלית. שאלה נוספת היא אם ישימותה הכלכלית והטכנית של טכנולוגיה כלשהי צריכה להיקבע ביחס לפירמה המבקשת את היתר הפליטה או ביחס למגזר התעשייתי כולו. גם כאן שיקולי צדק חלוקתי תומכים בלשון החוק, הדורשת מבחן מבוסס מגזר, בניגוד לפרקטיקה המתפתחת של המשרד להגנת הסביבה. סוגיה שלישית היא השאלה אם הטמ"ז צריכה להיקבע על בסיס תרומתה להפחתה של פליטת מזהמים לאוויר או שמא על בסיס תרומתה לאיכות הסביבה בכללותה. המאמר טוען שעל רישוי בחוק אוויר נקי לדרוש צמצום מרבי של פליטות לאוויר דווקא, מאחר ודרישה להתחשב בסביבה בכללותה מותירה למאסדר שיקול דעת כמעט מוחלט. בנוסף לסוגיות היסודיות האלה, המאמר בוחן כמה בעיות טכניות במשטר הרישוי המתפתח, במיוחד בתקנות ומסמכי ההנחיות שהוצאו ע"י המשרד להגנת הסביבה.