עמלה בנקאית - אחריות הבנק בקביעתה ובגבייתה: בעקבות רע"א 4619/08 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' מעונות עזרת ישראל

תקציר

בפסק דין חשוב וראשוני התייחס בית המשפט העליון לאחריות הבנקאית בעת הטלת עמלה. הסוגיה נבחנה במסגרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). בית המשפט העליון פסק כי הבנק יוצא ידי חובתו ללקוחותיו בפרסום העמלות ובמסירת עדכון תקופתי ללקוח בהתאם להוראות בנק ישראל. עוד נפסק כי אין לבנק חובה ליזום פניה ללקוח ולהודיע על אפשרותו לצמצם את העמלה שמוטלת עליו. ברשימה זו אבקר את הפסיקה תוך סרטוט ההסדר המשפטי הכולל שיש להחיל על העמלה הבנקאית. על-פי ההסדר המוצע ברשימה זו מתחלקת האחריות הבנקאית בעת הטלת עמלה לשני שלבים: שלב קביעת העמלה ושלב גביית העמלה. בכל אחד משני שלבים אלו הבנק כפוף להסדר משפטי הנובע משני יסודות מרכזיים: ראשית, שכלול פעולה משפטית דו-צדדית כלפי הלקוח. שנית, קונקרטיזציה של חובת הנאמנות הבנקאית. בבחינת האחריות הבנקאית בהתאם להסדר האמור עולה כי חלות על הבנק מספר חובות: ראשית, בשני השלבים, להבטיח במבחן התוצאה את הסכמת הלקוח לעמלה המוטלת. שנית, בשלב קביעת העמלה, להבטיח את הוגנות העמלה ובמיוחד הענקת שירותים בסיסיים ללא רווח; להכפיף את מחירי העמלות לפיקוח ציבורי שישקף גם את האינטרסים הלגיטימיים של הלקוחות; ולמנוע השפעה של תהליכים אלו על איכות השירות הבנקאי. שלישית, בשלב גביית העמלה, לגלות ללקוח את העמלה הספציפית הנוגעת לשירות המבוקש, להציג בפניו אלטרנטיבות לתשלום עמלה זו ולוודא קליטת המידע אצל הלקוח. מניתוח הפסיקה בהתאם להסדר המוצע, עולה כי ככל שלא עמד הבנק בחובות אלו, נראה שהיה גם מקום לקבוע שהוא הפר את איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח).