״זה לא מי שאנחנו״: על ייצוג החברה הישראלית בפסיקתו של השופט ריבלין "This Is Not Who We Are": On the Representation of Israeli Society in the Judgments of Eliezer Rivlin

תקציר

תקציר בעברית:בדיון הציבורי שמתקיים בארצות הברית בנוגע למחאות של תנועת בלאק לייבס מאטר, הושמע לעיתים קרובות את הביטוי “זה לא מי שאנחנו”. למרות שביטוי זה הושמע כדי לגנות אלימות משטרתית ובאופן רחב יותר גזענות, הוא עורר ביקורת נוקבת. לפי המבקרים, השימוש בביטוי זה מלבין את ההיסטוריה של ארצות הברית באופן שמונע שינוי חברתי עמוק. ככל שהביטוי נתפס כתיאור אמפירי או היסטורי, הוא מנוגד לעובדה שגזענות ואי שוויון הם חלק אינהרנטי מהעבר וההווה של ארצות הברית, וכך מטשטש את ההבנה שלאלימות המשטרתית נגד מיעוטים קיימים שורשים עמוקים שדורשים גם הם טיפול עמוק. אולם קיימת פרשנות חלופית אפשרית של הביטוי, לפיה לביטוי ״זה לא מי שאנחנו״ משמעות נורמטיבית בעיקרה. לפי תפיסה נורמטיבית זו של הביטוי, הפניה לזהות הלאומית לא מתיימרת להציג מצב חברתי או סיפור היסטורי, אלא להזכיר אידיאלים ולהצביע על הפער בינם ובין המציאות. החשש מיצירתם של נרטיבים שעלולים להסתיר את אי-הצדק העמוק בחברה נתונה כתוצאה מהשימוש באמירה "זה לא מי שאנחנו", קיים גם בפסיקות תקדימיות ופורצות דרך המקדמות זכויות אדם, על דרך הרחבת ההגנה המשפטית עליהן. קידום זכויות אדם בפסיקה מלווה לעיתים קרובות ובאופן פרדוקסלי, בנרטיבים עובדתיים שמלבינים את ההיסטוריה של החברה. כפי שחוקרי משפטי זוועות הראו, כאשר בתי משפט מותחים את גבולות המשפט, הם חווים משבר לגיטימיות מוגבר. אל מול קשיים אלו, באמצעות נרטיבים המחמיאים לחברה, בתי המשפט מנסים להפוך את החלטתם פורצת הדרך (מבחינה דוקטרינרית) לקלה יותר לעיכול לקהל הרחב. מאמר זה טוען כי פסיקותיו של השופט אליעזר ריבלין מציעות אלטרנטיבה, אשר מקדמת הרחבות פורצות דרך של ההגנה על זכויות האדם תוך אמירת ״זה לא מי שאנחנו״ במובן הנורמטיבי ולא הדסקריפטיבי של הביטוי. למרות שהדוקטרינות המשפטיות בפסיקותיו הזמינו לעיתים דיונים אודות מצב החברה, ריבלין הצליח לקדם זכויות פרט בלי לצייר תמונה מעוותת לפיה ישראל היא חברה בה באופן כללי שורר השוויון. כדי להמחיש טענה זו, המאמר מנתח שני פסקי דין מפורסמים שכתב השופט ריבלין: הראשון הוא פסק הדין בעניין רים אבו חנא, בו נקבע כי בחישוב פיצוי קטין בגין הפסד השתכרות בעתיד כתוצאה מעוולה נזיקית, לא יעשה שימוש בסטטיסטיקה המבוססת על השתייכות התובעת למגזר אתני מסוים. השני הוא פסק דין בעניין תביעת לשון הרע שהגיש מפקד בצה׳׳ל, ״סרן ר׳״, נגד העיתונאית אילנה דיין, בשל כתבה שהאחרונה ערכה והגישה בעקבות הריגתה של אימאן אל-האמס, ילדה פלסטינאית. בשונה מהכתיבה הקיימת על פרשות אלו, מאמר זה מנתח את הנרטיבים אודות מצב החברה הישראלית שעולים משני פסקי הדין, בעקבות כתיבה שרואה בפסיקה לא רק אמצעי לקביעת נורמות אלא גם אתר ליצירת ידע וייצוגים חברתיים. המאמר מראה כי ריבלין נמנע מלייצר נרטיב המחמיא לחברה הישראלית באמצעות מספר טכניקות של ניתוח משפטי, ובראשן שילוב של חשיבה נורמטיבית בדיונים אודות מצב החברה.