על דרישותיו הקמאיות של אישור הסכם ממון ועל הנסיגה מהן The primal demands of the financial agreement and the withdrawal from them

תקציר

<b>תקציר בעברית: </b>חוק יחסי ממון ביקש להסדיר שני הסדרים עיקריים חלופיים. ההסדר הראשון הוא הסדר הסכמי, שלפיו הסכם ממון בין בני-זוג יהיה בכתב ויהיה טעון אישור של בית-המשפט, ובית-המשפט לא יאשרו אלא אם כן התרשם כי בני-הזוג חותמים עליו בהסכמה חופשית ולאחר שהבינו את משמעותו ותוצאותיו. ההסדר השני – הסדר איזון המשאבים – הוא הסדר סטטוטורי, והוא ייכנס לתוקף רק בהעדרו של הסדר הסכמי. ללמדך שהמחוקק העדיף את ההסדר ההסכמי, ולא הפטרנליסטי. עם הורתו של חוק יחסי ממון עמדו מחוקק-המשנה והפסיקה במשנה תוקף על דרישותיו הצורניות של ההסדר ההסכמי, ואף הקפידו בהן יותר מכפי שקבע המחוקק. דא עקא, עם השנים החל תהליך של נסיגה מדרישות אלה הן על-ידי מחוקק-המשנה והן על-ידי הפסיקה. הסכמי ממון הוכשרו יותר ויותר אף כאשר הם לא עמדו בדרישותיו המינימליות של המחוקק.המאמר מצביע על כמה וכמה תהליכים במגמת נסיגה זו, מנתחם ומגלה בהם קשיים לוגיים ומערכתיים. המאמר קושר בין מגמת הנסיגה מהדרישות הצורניות של המחוקק לאישור הסכם ממון לבין התהליך שעובר המשפט הישראלי, המתבטא בירידת הפורמליזם ובעליית הערכים. המאמר קושר את מגמת הנסיגה גם למגמת התפשטותם של היסודות האינקוויזיטוריים בשיטה הישראלית. המאמר טוען כי עודף שיקול-הדעת של בית-המשפט והשימוש בדוקטרינות דוגמת עקרון תום-הלב בשלב הסכסוך, המאפיינים גישה אינקוויזיטורית, יצרו תוצאה הפוכה והסיגו את דיני המשפחה בשלבי אישור ההסכם, לפני פרוץ הסכסוך, לגישה האדוורסרית. בתי-המשפט הסירו מעצמם אט-אט את האחריות שהמחוקק ביקש להטיל עליהם בשלב עריכת ההסכם, והטילוה על בני-הזוג. הם אישרו בדיעבד הסכמים אשר ספק אם הם היו מאשרים אותם מלכתחילה. המאמר מצביע על תהליכים נוספים במשפט הישראלי שאמורים להוביל לחיזוק תוקפה של הדרישה לאישור הסכם הממון, ביניהם חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התמקצעותם של שופטי בית-המשפט לענייני משפחה, והגידול שחל בהיקפו של הרכוש המשפחתי ובמורכבותו. מכוחם המאמר קורא ליצירת הרמוניה בין התהליכים, לצמצום החקיקה השיפוטית ולחזרה אל אותן דרישות קמאיות של המחוקק בחוק יחסי ממון, תוך הטלה מחודשת של האחריות שהמחוקק ביקש להטיל על בית-המשפט בתחילת הדרך, כאשר נחקק חוק יחסי ממון.