חכמי הלכה מול אתגרי הרפואה המודרנית במפנה המאה העשרים: פולמוס מציצת הדם בברית המילה במרחב הליטאי Halacha and Challenge of Modern Medicine at the Turn of the 20th Century: Sucking of the Blood in the Circumcision Rite in the Lithuanian Environment

תקציר

תקציר בעברית:במאמר זה ננתח את עמדותיהם של חכמי ההלכה הליטאים באימפריה הרוסית במפנה המאה העשרים בנושא מציצת הדם במהלך טקס ברית המילה. חובת המילה היא אחת ממצוות התורה. טקס ברית המילה כולל שלושה חלקים: חיתוך העורלה, הסרת העור מהכתר ומציצת הדם. על פי המשנה, הקוד היהודי הקדום (נערך בשנת 200 לספירה) מציצת הדם בברית מילה מותרת אפילו בשבת משום שמדובר בסכנת חיים, אם כי מציצת דם כשלעצמה אסורה בשבת. על פי החכם התלמודי רבי פאפא, מוהל שאינו מוצץ את הדם לאחר החיתוך מפוטר משום שהוא מסכן את התינוק. כלל זה התקבל בקודים החשובים ביותר בימי הביניים: משנה תורה על ידי הרמב"ם, ספר הטורים ושולחן ערוך. המנהג שהתפשט בקרב קהילות ישראל היה לבצע את המציצה בפה. יש לציין כי מציצת דם של פצע דרך הפה הייתה גישה רפואית מקובלת בעידן הטרום מודרני. ברית המילה, ובמיוחד הליך מציצת הדם, הוא אחד הנושאים הראשונים שבהם ההלכה מנוגדת לרפואה בעידן המודרני. יחסי הגומלין בין ההלכה לרפואה היו תכופים לאורך ההיסטוריה הארוכה של ההלכה, משום ששני התחומים מתמקדים באדם, בהתנהגותו ובסביבתו, כולל בעלי החיים הסובבים אותו ומספקים את צרכיו. החיכוכים בין הרפואה להלכה התעצמו בעידן המודרני, כאשר הרפואה החלה להסתמך יותר ויותר על המדע המודרני. מושרש חזק בנאורות, המדע המודרני מחשיב את התבונה האנושית כשופט העליון, ודוחה כל סמכות אחרת. לעומת זאת, ההלכה, ההלכה, רואה באלוקים ובתורה המתגלה בהר סיני סמכות עליונה ומדריך. עד העשור הרביעי של המאה ה-19 לא מצאנו דיונים על מציצת הדם בספרות ההלכתית. הקבלה, לעומת זאת, דנה באריכות בנושא המציצה בפסיקה לפיה יש לבצעה דרך הפה. הפעם הראשונה שמציצת הדם הפכה לבעיה הייתה בעשור הרביעי של המאה ה-19. במרכז אירופה ובמערבה החלו רופאים, יהודים וגויים כאחד, לבקר הליך זה מסיבות אסתטיות ורפואיות. הם טענו כי מציצת הדם כשלעצמה אינה תורמת לבריאותו של התינוק ואף עלולה לסכן אותו. העימות הראשון בנושא זה התעורר באמצע המאה התשע עשרה בארצות דוברות הגרמנית ובהונגריה (כאן ואחריה: מרכז אירופה) והוא נמשך במשך המאה כולה. החוקרים בתחום זה דבקו באופן כללי במנהג הישן והכחישו את ממצאי הרפואה המודרנית. דעותיהם נדונו בהרחבה על ידי פרופ' יעקב כץ. כתביהם היו ידועים לחכמי ההלכה הליטאים שהתעמתו בנושא בסוף המאה התשע עשרה. המחקר שלנו מראה שרוב החוקרים הליטאים עיצבו את הנושא הזה בצורה שונה מאוד בהשוואה בין חוקרי מרכז אירופה בהיבטים עיקריים: פרשנות המקורות המשפטיים; גיבוש הבסיס ההלכתי; הנכונות לשנות מנהגים מושרשים; היחס לרפואה המודרנית; מידת איום החילון בחברה היהודית. להשלמת התמונה נשווה את עמדות חכמי ליטא לעמדות חכמי ההלכה בסביבה המוסלמית, בעיקר במצרים ובמרוקו.