חקיקה שיפוטית במישור הדיוני - תביעה כנגד נתבע אנונימי, בעקבות פרשת מור

תקציר

תקציר בעברית:הארכיטקטורה של רשת האינטרנט מאפשרת למשתמשים בה לבצע פעולות רבות באנונימיות, כגון גלישה פשוטה, כתיבה בפורום, כתיבת תגובה, רכישת מוצרים ושירותים, השתתפות בקבוצות צ'ט, משלוח דואר אלקטרוני ועוד. היכולת לפעול באנונימיות ברשת משרתת תכליות חשובות בהקשרים של חופש הביטוי והפרטיות. דא עקא, שאנונימיות עלולה לשמש גם קרקע פורייה להתרת רסנים שלא התאפשרה במסגרות שהיו קיימות קודם לכן. כך למשל הודעה בפורום או תגובה לכתבה שנכתבו בידי משתמש אנונימי עלולות לפגוע בפרטיותו של אדם ולהוציא את דיבתו רעה. הנפגע מבקש להגיש תביעה נגד המשתמש האנונימי בעוולת לשון הרע ודומותיה, אך בהיעדר מידע על זהותו האמתית של המשתמש עומד בפניו מחסום טכני. יכולת הנתבע לעמוד על זהותו האמתית של משתמש אנונימי, ללא עזרת בית המשפט, מוגבלת מאוד. גורמים המספקים שירותים הקשורים לרשת האינטרנט מחזיקים במאגרי המידע שמהם ניתן, למצער במקרים מסוימים, לברר את זהותו האמתית של המשתמש האנונימי. הנפגע נזקק לשיתוף פעולה מצד גורמים אלו כדי שיוכל להתגבר על המחסומים הטכניים והמשפטיים המונעים הגשת תביעה. הניסיון המעשי מלמד כי גורמים אלו (כל עוד אין הסדר חקיקתי המחייב אותם לעשות אחרת) מסרבים למסור לנפגע את הנתונים המתבקשים. בלית בררה הנפגע פונה לבית המשפט בבקשה לחייבם למסור הפרטים. ואכן, בעשור האחרון הוגשו לבתי המשפט עשרות תביעות בערכאות השונות, ובהן התבקש בית המשפט ליתן צו המחייב את ספקיות האינטרנט למסור את המידע שברשותן. תביעות אלו מוצו בערכאות הדיוניות, ורק לאחרונה הגיעה אחת הפרשות, פרשת מור, לדיון בפני בית המשפט העליון. הלכת מור דנה בשני היבטים של סוגיית הנתבע האנונימי. ההיבט הראשון הוא ההיבט המהותי. ההיבט המהותי של סוגיית חשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים עוסק בשאלה אם ובאילו תנאים ניתן לחייב את ספקיות הגישה לגלות לנפגע פרטים שברשותן אשר יאפשרו את חשיפת זהותם האמתית של המשתמשים האנונימיים. המוקד של מאמר זה הוא המישור הדיוני שעניינו המסגרת הדיונית שבה יתנהל הליך החשיפה. ברם קיימת חשיבות להבנת ההיבט המהותי, ולו בקצרה, לשם הבנת הטיעונים לעניין ההיבט הדיוני. עובר לפסק הדין בעניין מור עמדו הערכאות הדיוניות על כך שמתן הצו המבוקש יהא מותנה בקיומה של עילה מכוח הדין המחייבת את הספקית לחשוף את זהותם של המשתמשים האנונימיים שביצעו עוולה. עילה כזו איננה קיימת בחוק החרות, הואיל וטרם נקבע הסדר חקיקתי המסדיר את סוגיית המשתמשים האנונימיים. בהיעדר עילה יצרו בתי המשפט עילת תביעה מתאימה תוך איזון בין זכותו של המשתמש לאנונימיות לזכותו הנוגדת הרלוונטית של הנפגע על רקע המאפיינים המיוחדים של רשת האינטרנט. בתי המשפט נחלקו בדעותיהם באשר לנקודת האיזון הראויה, ומכאן באשר לתנאים שבהם אפשר לחשוף את זהותו של הגולש האנונימי. בעניין זה ניתנו עשרות פסקי דין, ואותם ניתחנו במקום אחר. ההיבט הדיוני עניינו בשאלה באשר לטיב המסלול הדיוני שבו יתנהל הליך החשיפה לו הייתה קיימת עילה בדין המהותי. בטרם ניתן פסק הדין בעניין מור בבית המשפט העליון, היה ניתן להצביע על שני מסלולים דיוניים שהתפתחו בערכאות הדיוניות. על פי המסלול האחד, הליך החשיפה יתנהל כהליך עצמאי, בין בתביעה ובין כבקשה, שהנפגע מנהל נגד ספקית האינטרנט, ובו הוא עותר לסעד של צו עשה, המורה לספקית למסור לו פרטים מזהים על אודות הכותב האנונימי. היה והליך החשיפה מסתיים בהצלחה, הנפגע יכול להגיש תביעה עיקרית נגד הכותב האנונימי, אשר אינו אנונימי זה מכבר. הליך החשיפה שהנפגע מנהל נגד הספקית נועד להקדים את הגשת התביעה העיקרית שהנפגע יגיש נגד הכותב (שבשלב זה זהותו אינה ידועה) בשלב מאוחר יותר. מסלול זה חייב את הנפגע לנהל שני הליכים – הליך החשיפה והליך התביעה העיקרית – עניין זה עורר שאלות רבות של סמכות וסדרי דין. בעניין הסמכות עלתה השאלה למי נתונה הסמכות העניינית לדון בהליך החשיפה העצמאי. בעניין זה נחלקו הדעות בין הערכאות הדיוניות. חלקן קבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, חלקן האחר קבע כי הסמכות נתונה לבית משפט השלום. את המסלול השני הציע השופט עמית בפסק הדין בעניין מור. לדידו, בין היתר מטעמי יעילות, יש לרכז את שני ההליכים – הליך החשיפה והתביעה העיקרית – בהליך אחד. על פי הצעה זו, הבקשה לחשיפה תוגש בד בבד עם התביעה העיקרית, שבשלב הגשת התביעה יכונה הנתבע "פלוני". בדרך זו תהפוך בקשת החשיפה להליך ביניים במסגרת התביעה העיקרית. אם יסתיים הליך החשיפה בהצלחה, יתוקן כתב התביעה על דרך של שינוי שם הנתבע מ"פלוני" לשמו האמתי. כמה נפגעים נקטו מסלול זה והגישו את בקשת החשיפה בד בבד עם הגשת תביעה עיקרית נגד נתבע "פלוני". הנה כי כן, בערכאות הדיוניות הלכו והתפתחו שני מסלולים דיוניים שבמסגרתם התנהל הליך החשיפה כאשר הערכאות הדיוניות נכונות לקבל את שני המסלולים. מצב זה על שני צדדיו נקטע בפסק דין מור שניתן בעליון, והכול כפי שיובהר בשורות הבאות.