מהפך בעקבות מהפכה: מהפך בסוגיית הכאת ילדים ותלמידים לשם חינוכם בעקבות המהפכה החוקתית

תקציר

לגיטימיות ענישה גופנית כדרך חינוך על-ידי הורים ומורים נתונה בויכוח עתיק יומין, הן בשיח המשפטי והן בשיח מדעי ההתנהגות. ברוב מדינות העולם ענישה גופנית מותרת, כל עוד היא עומדת בסייגים שונים, שמה שמחבר ביניהם הוא היותה של הענישה קלה, סבירה ומתונה ולשם חינוך בלבד. שש עשרה מדינות ברחבי העולם, רובן באירופה, אסרו עד היום על ענישה גופנית בתא המשפחתי (המספר מעט גבוה יותר באשר למערכת החינוך). רק שתיים מהן אסרו זאת דרך המשפט הפלילי – ישראל וקפריסין. כל השאר הלכו בדרך עדינה יותר וקבעו סעיפים הצהרתיים למדיי בחקיקה אזרחית (חוקי משפחה וכשרות משפטית) שנועדו לאו דווקא להעמיד הורים לדין פלילי אלא להטמיע בקרב הציבור נורמות של חינוך בדרכים לא אלימות. רק אחת מאותן מדינות – שוב ישראל – אסרה זאת בפסיקה ולא בחקיקה (באיטליה ניתן גם כן פסק-דין פלילי בבית-המשפט העליון, אלא ששם לא קיימת שיטה של תקדים מחייב כמו בארצות ה-common law כבישראל). כאשר ממילא קיימת מחלוקת ענפה בסוגייה זו, דרכו של המשפט הישראלי נראית בעייתית ויוצאת דופן מבין כל שיטות המשפט שאסרו על ענישה גופנית, והויכוח הציבורי והאקדמי בנדון לאחר קבלת האיסור מוכיח זאת. אך האיסור שהתקבל בפסיקת בית-המשפט העליון בוסס בצורה נחרצת ביותר ובעיקר בהסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בשנת 1953 ניתנה הלכה של בית-המשפט העליון בהסתמך על המשפט האנגלי ששימש אז למילוי לקונות בחוק (דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה), שהתיר ענישה גופנית מתונה וסבירה. "ותשקוט הארץ (כמעט) ארבעים שנה". שלבי המהלך שהביא להטלת האיסור (מהלך שארך כמה שנים) מצביעים שוב ושוב על היאחזות בזכות לשמירה על הגוף, החיים והכבוד, החקוקות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כבסיס המרכזי והמשפיע בצורה המכרעת ביותר על קבלת האיסור והצדקת ביטול ההלכה הישנה. הבסיס השני, הנתפס כמשלים את הוראות חוק היסוד במישור הבין-לאומי, הוא אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד שאושררה בישראל כשנה לפני קבלת חוק היסוד. קשה להאמין שהמהלך היה יוצא לדרך באופן כה גורף ונחרץ ללא השלכת חוק היסוד על כל שלבי התהליך דלהלן. המאמר יוכיח טענה זו ויפרט את כל ששת שלבי התהליך.