הסיווג הראוי של מרשם פלילי: על הקושי שבהעברת נטל הענישה לידיים פרטיות ומשמעותו

תקציר

תקציר בעברית:המאמר דן בסיווג הראוי של מרשם פלילי כסנקציה. בתוך כך, המאמר מצביע על המשותף למרשם פלילי ועונשי מאסר מידיים פרטיות, ומציע תפיסה שונה של הקושי הנובע מהעברת נטל הענישה לידיים פרטיות: תפיסה מושגית, במובחן מהתפיסה החוקתית שביסוד פסק הדין בעניין בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ע"ר נ' שר האוצר. תפיסה זו מובילה למסקנה הנורמטיבית שלפיה מרשם פלילי אינו ראוי לשמש סנקציה פלילית כלל, אלא אזרחית-מנהלית. המאמר פותח בתיאור קצר של מסקנות פסק הדין בעניין בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ע"ר נ' שר האוצר, תוך שימת דגש על הטיעון בעניין הקושי שבהעברת סמכות הענישה לידיים פרטיות. לאחר מכן נערכת לקורא היכרות תמציתית עם עולם המרשם הפלילי, ועל רקע זה נידונה השאלה המרכזית, היא שאלת הסיווג של מרשם פלילי. כפי שמתברר, הקושי הנובע מהעברת סמכויות יסוד בתחום ההליך הפלילי לידיים פרטיות, עליו נסוב עיקר פסק הדין, משמש טעם מרכזי להכרעה בדבר תכליתו הראויה של מרשם פלילי. שאלת הסיווג של מרשם פלילי נידונה בשני מסלולים: המצוי והראוי. בתוך כך מוצג המתח בין שני המסלולים, והמשמעות הנורמטיבית שיש לכך. במסגרת הדיון במצב המצוי מוצגת שאלת הסיווג וחשיבות הפתרון. לאחר מכן, נידונה שאלת הסיווג על רקע התכליות הנבדלות של הסנקציה הפלילית לעומת האזרחית-מינהלית, על פי סטנדרט המיון המקובל. דיון במרשם הפלילי על רקע השוני בין התכליות כאמור, מוביל למסקנה שהתכלית המצויה של מרשם פלילי (לפחות באופן משוער) בשיטות המשפט שאותן בדקתי היא מניעתית, ועל כן הוא איננו נחשב עונש. מסקנת הביניים הלכאורית היא שיש לסווג מרשם פלילי כסנקציה אזרחית-מנהלית. לכאורה, כאן נפרדות דרכיהם של המרשם הפלילי ועונש המאסר, באשר אין עוררין, לענייננו לפחות, שהאחרון נחשב לסנקציה פלילית. אלא שבשלב זה אני מראה כי לא ניתן להסביר את הסדרי המרשם הפלילי הקיימים באמצעות התכלית המניעתית בלבד, שכן השלכות המרשם הפלילי בפועל נכנעות בפני תכליות דמויות גמול והרתעה. פער זה, שבין המטרה המוצהרת (או המשוערת) לבין ההסדרים בפועל, מנביע מחדש את שאלת הסיווג. סיווג המרשם הפלילי נדון, אם כן, פעם נוספת. הפעם באמצעות כלים שהוצעו בפסיקה, ואשר נועדו להסדיר את שאלת הסיווג במצבים שבהם קיים פער בין התכלית התאורטית לבין מצב הדברים בפועל. בהתאם לכלים הללו, אני מציעה לסווג את המרשם הפלילי המצוי כסנקציה פלילית. אלא שכעת מתעוררת השאלה הנורמטיבית, האם ראוי שמרשם פלילי ישמש כעונש? בנקודה זו אמנם נפרדות דרכיו של המרשם הפלילי מאלו של עונש המאסר, שכן תכליתו הפלילית של המאסר נתפסת, בדרך כלל, כלגיטימית. יחד עם זאת, הדיון בתכליתו הראויה של מרשם פלילי מוביל, מאליו, לסימן שאלה באשר ל"פליליות" עונש המאסר כאשר הוא מבוצע בידיים פרטיות, כפי שמתואר. בהתייחס למרשם פלילי, המאמר מצביע על דמיון רב בין רישום פלילי – ובפרט כזה המצוי במאגר פומבי, במידה כזו או אחרת – לעונשי ביוש. לפיכך, נערך דיון בשאלה אם עונשי ביוש הם צורת ענישה ראויה. בהקשר זה, הדיון בשאלת הקושי שבהעברת נטל הענישה מהמדינה לידי הציבור תופס מקום מרכזי. מסקנת הדיון היא שצורת ענישה זו אינה ראויה ואינה טובה. מכאן, שגם מרשם פלילי אינו יכול לשמש צורת ענישה ראויה. המאמר מסתיים במסקנה שהמצב הקיים בהקשר של מרשם פלילי אינו ראוי וטעון רפורמה, אשר במסגרתה יותאמו ההסדרים לתכלית הראויה של מרשם פלילי, שהיא אזרחית-מניעתית כאמור. אשר לעונש המאסר, המסקנה היא כי צורתו ה"פרטית" נפסלת, שכן אז הוא מאבד מאופיו ה"פלילי" והופך, במידה רבה, לעונש פרטי.