'זה לא זה' - הרהורים נוספים בעקבות הרשעת אולמרט בפרשת הולילנד (Additional Thought in the Wake of Olmert's Conviction in the Holyland Affair)

תקציר

בשבועות האחרונים, עדים אנו להצהרות חוזרות ונשנות של מלומדים רבים, ובהם גם שופטים בדימוס, שעיקרן בביקורת נוקבת על חלקים רבים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט דוד רוזן). מן העבר השני, זוכה פסק הדין המרשיע לאהדה ציבורית רחבה ונשמעות גם עמדות משפטיות תומכות שלפיהן סיכויי הערעור על ההרשעה, ככזו המבוססת על ממצאי מהימנות עובדתיים, נמוכים הם. , במסגרת רשימה זו, נעשה ניסיון אקדמי ראשון למפות את מכלול הראיות הקיימות ואת נקודות התורפה המרכזיות שבהכרעת הדין, תוך דיון מפורט בנפקות הראייתית שיש לייחס בנסיבות העניין לכל ראיה וראיה, לרבות התייחסות לביקורת של פרופ' פרידמן ולשאלה המתבקשת ביותר – האם מתעוררת בעניינו של אולמרט השערת חפות? במבט ראשוני על הכרעת הדין בפרשת הולילנד , דומה כי אין כלל מחלוקת על כך שקיימים שלל ראיות ומסמכים ושורה של עדויות להוכחת העברת הכספים הנטענת מעד המדינה ליוסי אולמרט, תוך הוכחת מודעותו לכאורה של אחיו אהוד להתרחשויות אלה. קיתונות של דיו נשפכו בפרוטוקולים הרבים ובהכרעת הדין לתיאור אותן ראיות כ'מכריעות' ומטות את הכף לעבר מסקנת הרשעה. אלא מאי? בחינה מדוקדקת של כלל הראיות שהונחו לפני בית המשפט המחוזי מעלה דווקא כי מדובר לפנינו במקבץ ראיות שלא בהכרח מוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה, היא ההרשעה בעבירת השוחד שבסעיף 290 לחוק העונשין. לכאורה, המסקנה המתבקשת – בנתון לנימוקים שיוצגו ברשימה להלן המבססים הלכה למעשה את השערת החפות – הריהי זיכוי מחמת הספק. בקצירת האומר, סבורני כי קיימים בהכרעת הדין פגמים יסודיים בתחום דיני הראיות, אשר בתמצית ניתן לצמצם לשלושה עיקרים : אי התחשבות במרכיבי אי הידיעה והחוסרים הראייתיים האינהרנטיים בעבירה שבה האקטוס ריאוס מבוצע על ידי אחר שאינו הנאשם, חוסר הנכונות לשקול השערות חפות חילופיות, מקום שלנאשם אין את הידיעה הישירה אודות האקטוס ריאוס, להבדיל ממקרים של ידיעה ו/או ביצוע ישיר, ואחרון – ביסוס היריעה העובדתית על הנחות התנהגותיות שונות, גם אם הגיוניות, המשמשות לפרשנות ראיות ללא מתן משקל לפרשנויות אלטרנטיביות אפשריות המבססות חפות, כך שמי שמשתכנע ממנה מסתכן לשיטתי בהסקת מסקנות שעלולות להוביל להרשעת חף. אדגיש כי ככל שעסקינן בבירור השיפוטי בשאלת האשמה השאלה אינה מי האיש, מה אופיו, או מה ניתן להשיג מהרשעתו ברמה הציבורית. אדרבא, אם ייווכח הציבור לדעת שבית המשפט אינו פוסק כפי שמתחייב מן הדין והנסיבות, רק בשל חשש מתגובת הציבור, כי אז דווקא גישה זו עלולה להביא לפגיעה קשה במעמדו של בית המשפט וביוקרתו. השאלה גם אינה האם ביצע את המעשה או מה למעשה אירע. השאלה אפילו אינה מה מסתבר ביותר שאירע או עד מה משקלה המשכנע של השערת (תרחיש) חפותו יחסית להשערת אשמתו. השאלה היחידה היא זאת: האם קיימת השערת (תרחיש) חפות כאפשרות המתקבלת על הדעת, והאם מחובתו של בית המשפט לבחון את היתכנותה מיוזמתו עת עסקינן באישום בעבירת שוחד המבוצעת באמצעות אחר. ואולם, הרטוריקה השיפוטית מלמדת אותנו כי המאבק בשחיתות הציבורית, ובעבירת השוחד בפרט, הגיע לממדים של "פאניקה מוסרית". פאניקה זו מוגדרת כמעין סחרור חברתי שהופך פירור של דיסאינפורמציה להתלהטות קולקטיבית, כאשר חזקת החפות נסוגה והאשמה מוטלת על "שעיר לעזאזל". כמשפטנים, עלינו לנסות להימנע ככל שניתן להיגרר לפאניקה זו. שומה עלינו לזכור כי מול האינטרס כבד המשקל ככל שיהא בניקוי האורוות, ובביעור השחיתות השלטונית עומדת זכותו של הנאשם לא להיות מורשע כחף, זכות המתפרשת, בהעדר יכולת לוודא באורח מוחלט את שאלת האשמה, כזכותו של כל נאשם, גם נאמן ציבור, לא להיות מורשע כאשר השערת חפותו מרחפת מעל ראשו, או מעל ראשו של השופט היושב בדין. אכן, הכרעת הזיכוי אל נוכח סיכוי אשמה סובסטנטיביים של הנאשם היא שעתה היפה של הנאורות השיפוטית. כשבאה שעה זו שוב אין להחמיצה. כוחה של שפיטה ואיתנותה, באים לידי ביטוי בפתיחות ליבה ונכונותה לבדוק עצמה ולהודות בטעותה, וכדבריו שובי הלב של נשיא בית המשפט העליון א' ברק: "אין לך דבר הפוגע יותר באמון הציבור בשפיטה מאשר התחושה כי השפיטה סגרה עצמה ונעלה הדלת מפני אפשרות לתקן הרשעה שלא כדין".