עיון מחודש בתפיסת הדמוקרטיה המתגוננת של ישראל

תקציר

תקציר בעברית:בשנת המשפט תשע"ה בית המשפט העליון נתן מספר פסקי דין מרכזיים - בפרשות דיראני, זועבי, ואבנרי (חוק החרם) -- מהם עולה תמונה מעניינת של תפיסת הדמוקרטיה המתגוננת של מדינת ישראל בעת הנוכחית. כשאנו דנים בדמוקרטיה מתגוננת, אנו מפתחים נרטיב כי דמוקרטיה אינה חייבת, ואפילו אסור לה, ליתן בידי אלה המבקשים להחריבה את הכלים הדמוקרטיים באמצעותם היא תושמד. שעה שעקרון זה אומץ וקיבל לגיטימציה במדינות הדמוקרטיות המודרניות, רבות מהן מכירות בכך שהוא מקפל בחובו "פרדוקס דמוקרטי." בשם ההגנה על הדמוקרטיה, מדינות אלה משתמשות בכלים שאינם דמוקרטיים. לפיכך, כלי הדמוקרטיה המתגוננת אמורים להיות בשימוש רק מקום בו מדובר בסכנה ממשית לערכים הכי חשובים ויסודיים בדמוקרטיה. כזו היא גישת הפסיקה הישראלית כביטויה בסוגיות של פסילת מפלגות ו"תיקון חוקתי שאינו חוקתי" שהינן, לטענתי, סוגיות המהוות ראי האחת של רעותה. המעניין הוא שמפסיקת בית המשפט העליון בשנת תשע"ה ניתן להתרשם כי השופטים נשענים על שתי הנמקות מרכזיות כדי לבסס ולהרחיב את תפיסת הדמוקרטיה המתגוננת. האחת – יצירת הדדיות, כמעט סימטריה, בין פרט למדינה. האחרת – השענות מסיבית על המשפט ההשוואתי כמקור לגיטימציה לנקיטה בצעדי הגנה. לטענתי, דווקא משום שכלי הדמוקרטיה המתגוננת מעוררים את שאלת הפרדוקס הדמוקרטי, חובה עלינו להותירם ככלי מוצא אחרון מניעתי בלבד. אין להבין מדבריי שהמדינה חייבת בהכרח לממן פעילות כנגדה או שאין מוטלות חובות על הפרט ביחסו למדינה. אך, עלינו להיזהר ממצב בו אנו יוצרים רטוריקה של ביסוס דמוקרטיה מתגוננת על יחסי הדדיות בין הפרט למדינה, כך שמותר למדינה לנקוט בגישת "מידה כנגד מידה" ביחסה לפרט. אל למדינה להשתמש בכלי הדמוקרטיה המתגוננת כתגמול למעשי הפרט. יש להיזהר גם מהשענות על המשפט ההשוואתי בסגנון "שאם הדבר קורה מעבר לים, מותר שיקרה גם אצלנו."