זכויות שפה, הגירה ומיעוטים בישראל

תקציר

זכויות שפה מקיפות המגנות על שפת מיעוט מצריכות השקעת משאבים גדולה מאוד. מטבע הדברים, שום מדינה אינה יכולה לתמוך תמיכה מקיפה בכל שפות המיעוטים המדוברות על ידי מי מאזרחיה, אלא רק תמיכה סלקטיבית במספר שפות בלבד. לכן עולה השאלה הנורמטיבית באילו שפות על המדינה לתמוך ומהם הקריטריונים לתמיכה בשפה כלשהי. הפילוסוף הקנדי וויל קימליקה מבחין בין שפת מיעוט מהגר לשפת מיעוט ילידי. לגישתו, רק מיעוטים לשוניים ילידיים זכאים לזכויות שפה מקיפות, ואילו על מיעוטים לשוניים מהגרים להסתפק בזכויות שפה מצומצמות הרבה יותר. הבחנה זו התקבלה בחלקה בספרות ובפסיקה בישראל, ושימשה בסיס להצדקת מתן זכויות שפה מקיפות יותר למיעוט הערבי, אך לא למיעוטים לשוניים אחרים. במאמרי אני טוענת כי הבחנתו של קימליקה סובלת מקשיים רבים בכלל, ובהקשר הלשוני הישראלי בפרט. השיח המשפטי בנושא זכויות שפה בישראל התמקד בשפה הערבית בלבד. כמעט ולא נדונו בו זכויות שפה של מיעוטים לשוניים אחרים, כגון המיעוט הלשוני דובר הרוסית.בשונה מהבחנתו של קימליקה, המתבססת על ערכה האינסטרומנטאלי של שפה, אציע הבחנה המבוססת על ערכה המהותי של שפה כחותם זהות תרבותי של דובריה. לפי גישתי, לערביי ישראל אינטרס חזק יותר בהגנה על שפתם משום שערבית היא חותם הזהות התרבותי הבלעדי שלהם, ואילו גם רוסית וגם עברית עשויות לשמש חותם זהות של העולים היהודים מבריה"מ לשעבר, ולכן רוסית אינה חותם זהות בלעדי עבורם.