ההבחנה בין מעשה למחדל במשפט הפלילי - לקראת תיאוריה חדשה Effect of moral distinctions on Act and Omission in Criminal Law - Towards a New Theory

תקציר

תקציר בעברית:ההבחנה בין מעשה למחדל נטועה עמוק בחשיבתנו המשפטית. על פי הדין הפלילי קיים הבדל משמעותי בין מעשה שגרם לנזק למחדל שגרם לנזק. כך, כאשר מבקשים להרשיע נאשם בהריגה מכוח סעיף 298 לחוק העונשין בגין מעשה שגרם למותו של אדם, כל מעשה שגרם לתוצאה (חניקה, ירייה וכדומה) יספיק לצורך הרשעה בכפוף להתקיימות יתר התנאים המגבשים את העבירה כגון קשר סיבתי משפטי והיסוד הנפשי. לעומת זאת, כאשר מבקשים להרשיע נאשם בגין מחדל שגרם למותו של אדם הוא יורשע אך ורק אם רבצה עליו החובה לפעול וההפרה של אותה חובה גרמה למות הקרבן.עמדה זו משתקפת אף מחקיקתו של סעיף 18(ב) לחוק העונשין הקובע כי: “'מעשה' – לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת", בצירוף עם סעיף 18(ג) לחוק הקובע: "מחדל – הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה." ההבחנה בין מעשה למחדל מתקיימת אף בעבירות התנהגות זאת לאור סעיף 18(ג) כאמור אשר אינו עורך הבחנה בין סוגים שונים של עבירות.יצוין כי ההבחנה בין מעשה למחדל אינה נחלתו הבלעדית של המשפט הפלילי שכן היא מושרשת היטב אף בבסיס המוסר הרווח, אשר נותן משקל לא רק להיבט התוצאתי של ההתנהגות אלא אף לאופן התרחשותה. חרף חשיבה אינטואיטיבית זו, הרי שמתחילת שנות השישים של המאה העשרים החלה מגמה משמעותית לתקוף ולבקר את ההבחנה המוסרית המבדילה בין שני סוגי התנהגות אלו. השאלה המרכזית הייתה האם אכן קיימת הבחנה מוסרית בין גרימת נזק לבין נתינה לנזק לקרות; ובאופן ספציפי יותר האם קיימת הבחנה בין המתה לבין הנחה למות? כמו כן, אם אכן קיימת הבחנה מוסרית כזו, מהו הרציונל המוסרי המצדיק הבחנה זו? לנוכח ביקורות אלו, קמו ניסיונות רבים הן מצד משפטנים הן מצד הוגים מתחום הפילוסופיה של המוסר להניח תשתית רציונאלית לאינטואיציה החזקה הגורסת כי אכן קיים הבדל בין מעשה למחדל בכלל ובין המתה להנחה למות בפרט, ועל אף זאת דומה כי אין זו משימה קלה כלל.נוכח האמור לעיל, מטרת המאמר היא לענות על שתי שאלות משמעותיות מבחינת המשפט הפלילי והקשורות אחת לשנייה:השאלה הראשונה היא מהו הרציונל המבחין בין מעשה למחדל במשפט הפלילי? במסגרת זו יש לברר, מדוע נעלמת ההבחנה בין מעשה למחדל כאשר אותרה החובה לפעול? (להלן – "שאלת הרציונל"). השאלה השנייה היא מהי ההגדרה של מעשה ומחדל במשפט הפלילי ובאופן ספציפי יותר מהי ההגדרה של המתה והנחה למות הצומחת מהרציונל הרלוונטי? (להלן – "שאלת ההגדרה"). הנהרת ההבחנה שבין מעשה למחדל במשפט הפלילי עשויה לתרום לא רק לשיח האקדמי בתחום זה אלא גם להרחבת השיקולים של בית המשפט במסגרת המקרים העולים בפניו לעיתים מזומנות והקשורים להבחנה מהותית וחשובה זו. עמדה זו משתקפת אף מחקיקתו של סעיף 18(ב) לחוק העונשין הקובע כי: “'מעשה' – לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת", בצירוף עם סעיף 18(ג) לחוק הקובע: "מחדל – הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה." ההבחנה בין מעשה למחדל מתקיימת אף בעבירות התנהגות זאת לאור סעיף 18(ג) כאמור אשר אינו עורך הבחנה בין סוגים שונים של עבירות.יצוין כי ההבחנה בין מעשה למחדל אינה נחלתו הבלעדית של המשפט הפלילי שכן היא מושרשת היטב אף בבסיס המוסר הרווח, אשר נותן משקל לא רק להיבט התוצאתי של ההתנהגות אלא אף לאופן התרחשותה. חרף חשיבה אינטואיטיבית זו, הרי שמתחילת שנות השישים של המאה העשרים החלה מגמה משמעותית לתקוף ולבקר את ההבחנה המוסרית המבדילה בין שני סוגי התנהגות אלו. השאלה המרכזית הייתה האם אכן קיימת הבחנה מוסרית בין גרימת נזק לבין נתינה לנזק לקרות; ובאופן ספציפי יותר האם קיימת הבחנה בין המתה לבין הנחה למות? כמו כן, אם אכן קיימת הבחנה מוסרית כזו, מהו הרציונל המוסרי המצדיק הבחנה זו? לנוכח ביקורות אלו, קמו ניסיונות רבים הן מצד משפטנים הן מצד הוגים מתחום הפילוסופיה של המוסר להניח תשתית רציונאלית לאינטואיציה החזקה הגורסת כי אכן קיים הבדל בין מעשה למחדל בכלל ובין המתה להנחה למות בפרט, ועל אף זאת דומה כי אין זו משימה קלה כלל.נוכח האמור לעיל, מטרת המאמר היא לענות על שתי שאלות משמעותיות מבחינת המשפט הפלילי והקשורות אחת לשנייה:השאלה הראשונה היא מהו הרציונל המבחין בין מעשה למחדל במשפט הפלילי? במסגרת זו יש לברר, מדוע נעלמת ההבחנה בין מעשה למחדל כאשר אותרה החובה לפעול? (להלן – "שאלת הרציונל"). השאלה השנייה היא מהי ההגדרה של מעשה ומחדל במשפט הפלילי ובאופן ספציפי יותר מהי ההגדרה של המתה והנחה למות הצומחת מהרציונל הרלוונטי? (להלן – "שאלת ההגדרה"). הנהרת ההבחנה שבין מעשה למחדל במשפט הפלילי עשויה לתרום לא רק לשיח האקדמי בתחום זה אלא גם להרחבת השיקולים של בית המשפט במסגרת המקרים העולים בפניו לעיתים מזומנות והקשורים להבחנה מהותית וחשובה זו. יצוין כי ההבחנה בין מעשה למחדל אינה נחלתו הבלעדית של המשפט הפלילי שכן היא מושרשת היטב אף בבסיס המוסר הרווח, אשר נותן משקל לא רק להיבט התוצאתי של ההתנהגות אלא אף לאופן התרחשותה. חרף חשיבה אינטואיטיבית זו, הרי שמתחילת שנות השישים של המאה העשרים החלה מגמה משמעותית לתקוף ולבקר את ההבחנה המוסרית המבדילה בין שני סוגי התנהגות אלו. השאלה המרכזית הייתה האם אכן קיימת הבחנה מוסרית בין גרימת נזק לבין נתינה לנזק לקרות; ובאופן ספציפי יותר האם קיימת הבחנה בין המתה לבין הנחה למות? כמו כן, אם אכן קיימת הבחנה מוסרית כזו, מהו הרציונל המוסרי המצדיק הבחנה זו? לנוכח ביקורות אלו, קמו ניסיונות רבים הן מצד משפטנים הן מצד הוגים מתחום הפילוסופיה של המוסר להניח תשתית רציונאלית לאינטואיציה החזקה הגורסת כי אכן קיים הבדל בין מעשה למחדל בכלל ובין המתה להנחה למות בפרט, ועל אף זאת דומה כי אין זו משימה קלה כלל.נוכח האמור לעיל, מטרת המאמר היא לענות על שתי שאלות משמעותיות מבחינת המשפט הפלילי והקשורות אחת לשנייה:השאלה הראשונה היא מהו הרציונל המבחין בין מעשה למחדל במשפט הפלילי? במסגרת זו יש לברר, מדוע נעלמת ההבחנה בין מעשה למחדל כאשר אותרה החובה לפעול? (להלן – "שאלת הרציונל"). השאלה השנייה היא מהי ההגדרה של מעשה ומחדל במשפט הפלילי ובאופן ספציפי יותר מהי ההגדרה של המתה והנחה למות הצומחת מהרציונל הרלוונטי? (להלן – "שאלת ההגדרה"). הנהרת ההבחנה שבין מעשה למחדל במשפט הפלילי עשויה לתרום לא רק לשיח האקדמי בתחום זה אלא גם להרחבת השיקולים של בית המשפט במסגרת המקרים העולים בפניו לעיתים מזומנות והקשורים להבחנה מהותית וחשובה זו. נוכח האמור לעיל, מטרת המאמר היא לענות על שתי שאלות משמעותיות מבחינת המשפט הפלילי והקשורות אחת לשנייה:השאלה הראשונה היא מהו הרציונל המבחין בין מעשה למחדל במשפט הפלילי? במסגרת זו יש לברר, מדוע נעלמת ההבחנה בין מעשה למחדל כאשר אותרה החובה לפעול? (להלן – "שאלת הרציונל"). השאלה השנייה היא מהי ההגדרה של מעשה ומחדל במשפט הפלילי ובאופן ספציפי יותר מהי ההגדרה של המתה והנחה למות הצומחת מהרציונל הרלוונטי? (להלן – "שאלת ההגדרה"). הנהרת ההבחנה שבין מעשה למחדל במשפט הפלילי עשויה לתרום לא רק לשיח האקדמי בתחום זה אלא גם להרחבת השיקולים של בית המשפט במסגרת המקרים העולים בפניו לעיתים מזומנות והקשורים להבחנה מהותית וחשובה זו.