זכויות האדם ומערכת הענישה האם שנות ה-90 הניבו שתי מהפכות חוקתיות?

תקציר

חוקי היסוד שנחקקו בישראל בשנת 1922 עוררו הדים רבים בקהילייה המשפטית, באמצעות הרצאות וכנסים, פרסום מאמרים, דיונים ועתירות בבתי המשפט. חוקים אלה נתפסו כמעין "מהפכה חוקתית", בשל רוחב יריעתם ובשל תחולתם על כל רשויות השלטון – לרבות הכנסת עצמה. ואמנם חוק יסוד: חופש העיסוק מרחיק לכת מבחינת מעמדו הפורמאלי, בכך שהוא משוריין, אך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו משמעותי ורחב יותר מבחינת תוכנו, המתייחס להגנה על החירויות הבסיסיות של האדם כגון, החיים, הגוף והקניין. פחות מוכרת לציבור הרחב ואף לקהילייה המשפטית היא המהפכה הנוספת – בעצם, מבחינת הכרנולוגיה, המהפכה הקודמת – שאירעה ממש באותו התחום (זכויות אדם) חודשים ספורים לפני חקיקתם של חוקי-היסוד שהתקבלו במרס 1992. שכן בקיץ 1991 אשררה ממשלת ישראל לא פחות מחמש אמנות בין-לאומיות העוסקות בזכויות האדם. הוותיקות והמוכרות ביותר מבין אמנות אלו הן האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות והאמנה הבין לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אמנות הנחשבות כחלק מ"מגילת הזכויות הבין לאומית". אמנות אלו אומצו על-ידי האספה הכללית של האו"ם כבר בשנת 1966 ואף זכו לחתימתה של ממשלת ישראל, אם כי לא לאשרורה באותה השנה. האמנות הנוספות שאושררו על-ידי המדינה בסוף 1991 הן: האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, משנת 1984; האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989; והאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה, משנת 1979. לכאורה, אשרורן של אמנות אלה במועד אחד, כשחקיקתן במוסדות הבין-לאומיים התפרסה על פני יותר מעשרים שנים, וכשחלקן המתינה עשרים וחמש שנים לאשרור על ידי המדינה, יש בו מסר ברור לקהילה הישראלית והבין לאומית בדבר מחויבות המדינה לכיבוד זכויות האדם. מסר זה התחזק כעבור חצי שנה עם קבלם של חוקי היסוד שנזכרו לעיל.