מהפכנות ושמרנות בפסיקת בית הדין הרבני: על אכיפת גירושין בטענת מאיס עלי

תקציר

תקציר בעברית:בשנים האחרונות חלו שינויים דרמטיים בדיני הגירושין ההלכתיים החלים מכוח החוק על יהודים בישראל. דומה שהכתיבה האקדמית על דיני הנישואין והגירושין בישראל הדגישה בעיקר את הביקורת – המוצדקת פעמים רבות – על פסיקתם של בתי הדין הרבניים, וכמעט ולא נתנה דעתה על העובדה כי בתחום המרכזי של עילות הגירושין חלה מהפכה של ממש: בפסיקת בתי הדין אנו מוצאים כיום נטייה ברורה לזניחת עילות הגירושין הקלאסיות, מבוססות האשם המוכח בראיות חזקות, כבסיס בלעדי לחיוב גט ולהפעלת סנקציות. מדובר במהפכה שמשמעותה ברורה: באופן כללי ובהשוואה למצב בעבר, קל היום יותר, בפרט לנשים, לקבל גט מבן הזוג הסרבן, ובמהירות רבה יותר, בדומה למגמה השלטת בדיני הגירושין האזרחיים. המאמר מתרכז בנדבך מרכזי במגמה זו: עלייתה של עילת "מאיס עלי" בבתי הדין הרבניים בישראל. משמעותה של עילה זו – היכולה לשמש גם גברים המבקשים להתגרש, אולם מטבע הדברים השימוש המעניין יותר בה הוא בידי נשים, ובו יעסוק המאמר – היא כי במקרה בו האשה איננה מעוניינת בבעלה ובית הדין משתכנע בכך, קמה לה זכות לקבל את הגט. המאמר פותח בסקירת ההיסטוריה המורכבת של עילה זו החל מיסודותיה בספרות התלמוד, דרך שקיעתה וצמצומה בימי הביניים וכלה ביחס אליה בבית הדין הרבני עד לדור האחרון. על בסיס זה פונה המאמר לניתוח פסיקה רבנית וספרות הלכתית מהשנים האחרונות, ומתוכן מצביע על תחייתה המחודשת של טענת "מאיס עלי" בשנים האחרונות. תחיה זו נעשית בכמה דרכים: אם בצורה גלויה, באמצעות הכרה בעילה כבסיס לחיוב בגט, ואם בצורה סמויה, המסתייגת מפסיקת מפורשת של חיוב בגט, ולפיכך פוסקת "מצווה" בלבד, אך מוסיפה לצידה איום בהטלת סנקציות (צעד המביא ברוב המקרים למתן הגט באופן מהיר, אולם בד בבד מהווה תשלום מס שפתיים למסורת ההלכתית הקלאסית). בד בבד, כפי שמראה המאמר, טענת מאיס עלי הופכת בפסיקה לעילת סל סובייקטיבית, המאפשרת גירושין מהירים יחסית במקרים רבים, כולל במקרים שאינם מוכרים כעילות גירושין בספרות ההלכתית הקלאסית, אך נתפסים כדרישה מוצדקת בעולם של ימינו. שינויים אלו, כפי שמראה המאמר, מבוססים לעיתים על פרשנות יצירתית למקורות הלכתיים קלאסיים, הבאה לידי ביטוי מעשי בפסיקה. שינויים אלו לא חמקו גם מעיניהם של הדיינים עצמם: המאמר מצביע על דברי ביקורת חריפים של דיינים ותיקים המתריעים על כך ששינוי המגמה מהווה חריגה של ממש מן המדיניות ההלכתית של פסיקת הדורות האחרונים בכלל, ושל בתי הדין הרבניים (עד לשנים האחרונות) בפרט. המגמה אותה חושף אינה לטעמנו אך ורק התפתחות טבעית של השיח ההלכתי הפנימי, אלא גם ניסיון להכיר במציאות החיצונית ובשינויים החברתיים החלים במוסד המשפחה. מהלך זה משקף שיח מפרה בין בתי הדין הרבניים לבין הנורמות המשפטיות של דיני הגירושין האזרחיים, כפי שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות בארץ ובעולם, ובפרט בהצדקה ובהכרה באפשרות של גירושין ללא אשם אובייקטיבי.