השופט הנאמן: תיאורית נאמנות של השפיטה

תקציר

תקציר בעברית:בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות על ידי מלומדים אמריקאים לגבש דגמים של שפיטה המבוססים על מוסד הנאמנות, במסגרת הדיון המתגבר בדבר תפקידו הראוי של השופט במשפט האמריקאי. ברצוני לבחון בפרק זה את דגם השופט הנאמן המפורט ביותר, שהוצע על ידי המלומדים Ethan J. Leib, David L. Ponet & Michael Serota (להלן: לייב, פונט, וסרוטה), על רקע המחלוקת בדבר תפקידו הראוי של השופט בחברה הישראלית. התשתית הרעיונית לדגם השיפוטי של לייב, פונט וסרוטה נעוצה במערכת דיני האמון שבמשפט הפרטי האנגלו אמריקאי. על פי מערכת זו, יחסי אמון קיימים במצבים שבהם הוענק לאדם אחד (הנאמן) סמכות ושיקול דעת לנהל את ענייני זולתו (הנהנה). במצבים אלה של יחסי אמון הטיל המשפט הפרטי חובות בעלות משקל על הנאמן על מנת למנוע פגיעה באינטרסים של הנהנה ועל מנת לתמרץ את הנאמן להעדיף את האינטרסים של זה שלמענו הוא פועל על פני כל אינטרס אחר. לפי לייב, פונט וסרוטה, השופט הוא נאמן, שכן הוענקו לו סמכות ושיקול דעת לנהל את הנכסים והאינטרסים הציבוריים לטובת הכלל. לטענתם של לייב, פונט וסרוטה, דגם השופט הנאמן נושא בחובו הבטחה לשפוך אור חדש על תפקיד השופט, המבנה הבסיסי של הדמוקרטיות המערביות וההצדקות המתלוות אליו. יתרה מזאת, לייב, פונט וסרוטה גורסים כי דגם השופט נאמן הציבור עשוי לספק הנחיה בפתרון מגוון רחב של מחלוקות משפטיות עכשוויות ובמיוחד בפתרון המחלוקת לגבי המקום והמשקל שיש להעניק לדעת הקהל ואמון הציבור בפרשנות חוקתית. כאמור, מאמר זה מבקש לבחון את דגם השופט הנאמן של לייב, פונט וסרוטה על רקע המחלוקת בדבר תפקידו של השופט בחברה הישראלית. טענתי תהיה כי דגם השופט הנאמן של לייב, פונט וסרוטה מאיר היבטים חשובים במחלוקות השוררות במדינות דמוקרטיות בכלל ובישראל בפרט באשר לתפקיד השופט. עם זאת, הוא מחשיך היבטים אחרים חשובים לא פחות, אשר מקטינים את האטרקטיביות שלו.