תכליתה ומהותה של חובת ההנמקה העובדתית במשפט הישראלי

תקציר

תקציר בעברית:מאמר זה נדון בשאלת תכליתה ומהותה של חובת ההנמקה השיפוטית במשפט הישראלי. נראה כי ההתמודדות עם הביקורת התאורטית על חובת ההנמקה מחייבת שינוי קונצפטואלי בהבנתה של חובת ההנמקה. במשפט הישראלי נהוגה בפעול חובת הנמקה כללית גם לעניינים שבעובדה כחובה מושרשת זה מכבר. יש אף הקוראים להטלת חובת הנמקה מפורטת על נימוקים שהביאו על ממצאים אלה. חובת הנמקה זו כרוכה בלא מעט קשיים, ויש מלומדים אשר טענו כי הנמקה מספקת בעניינים שבעובדה (בניגוד להנמקה משפטית) היא בלתי ישימה, וכי מטבעה הטלת חובה שכזו נדונה לכישלון. בהקשר זה מעניינת ומאלפת במיוחד היא הביקורת שהועלתה של ידי Allen & Seniuk. לעומת הדיון עד לאותה עת, שנסב בעיקרו על חשש בהקונוונציונלי שהועלה בפסיקת בתי המשפט כי הטלת חובת הנמקה כללית יש בה כדי להטיל מעמסה כבדה מדי על בתי המשפט, הפנו Allen & Seniuk, את הזרקור לשאלה היסודית יותר, הנוגעת ליכולתם של שופטים להיות מודעים לסיבות שהביאו אותם להכרעתם ולתת הנמקה מספקת להכרעות אלה, וכן לשאלת התועלת שתצמח מהטלת חובת ההנמקה על רקע מגבלות אלה. מאמר זה בא על רקע מאמרים של מלומדים אלה, והוא צועד עמם כברת דרך ארוכה אך גם מבקש להתמודד עם גישתם השוללת הטלת חובת הנמקה בכל העניינים שבעובדה. כמו כן, המאמר מבקש לעמוד על ההבחנה המהותית שבין אפשרותה ורציותה של הנמקת הנוגעת לשיקולים של היגיון וסבירות.