הסכמה להפרדה בין המינים כאתגר לתיאוריה הליברלית

תקציר

תקציר בעברית:הסכמתן של נשים חרדיות להפרדה מאתגרת את ההערכה הנורמטיבית של הפרדה בין המינים בשיטת המשפט הישראלית. רצון ובחירה חופשית בעיצוב סיפור חייו של הפרט עומדים בבסיס התיאוריה הליברלית ותיאוריות הזכויות של שיטות משפט דמוקרטיות, כמו-גם של שיטת המשפט הישראלית. כיצד, אם כן, צריך המשפט להתייחס לשיתוף הפעולה של נשים חרדיות עם קונבנציות קהילתיות שבהן הן מתבקשות לשבת באירועים, ללמוד, או לעבוד בנפרד מגברים? התיאוריה הליברלית מתנה הסכמה להסדרים חברתיים המגבילים את חירותו ושוויונו של הפרט בכך שיהיו לו תנאים לבחינה ביקורתית של בחירותיו, ושהאפשרות לבחירה אחרת תהיה נגישה ומעשית. בנוסף, מטילה התיאוריה הליברלית על המדינה ועל המשפט את החובה ליצור תנאי רקע שבהם ברירת המחדל תהיה כינון הסדרים המאפשרים לפרט מימוש של כבוד האדם שלו וחירותו. ברשימה זו אטען שככלל, תנאים אלה לא מתקיימים ביחס לרוב הנשים החרדיות, אך בתי המשפט בישראל על פי רוב לא משקללים נתון זה בבחינתם הסכמה להפרדה. בחינה של הפסיקה ביחס להפרדה מעלה כי יחסה להסכמה הוא בדרך כלל בינארי, מתעלם מקשת הנקודות על הציר של הסכמה, ומבטא תפיסה של פרטים כשחקנים עצמאיים, נטולי הקשר חברתי-קהילתי. ככל שניתנת חשיבות לקהילה בפסיקה, היא ניתנת לכוחות המבקשים לשמר ולהעמיק הסדרים פטריארכליים, תוך החלשת התובעות והעותרות המבקשות סעד לשנות את המוסכמות הרווחות בקהילתן. לטענתי, על המדינה חלה חובה לספק הסדרים ותנאי רקע שוויוניים בין המינים, ובכלל זה הסדרים שברירת המחדל שלהם היא מסגרות מעורבות ללא הפרדה בין המינים, ועל בתי המשפט למלא תפקיד פעיל ביצירתם ובשימורם של הסדרים ותנאי רקע שוויוניים כאלה. בנוסף, על הדוקטרינה המשפטית לפתח תפיסה מורכבת ועשירה יותר של מושג ההסכמה, באופן שלוקח בחשבון את ההקשרים החברתיים שבהם פועל הפרט.