אוטונומיה חינוכית, תכנית-הליבה ומימון ציבורי של החינוך - על חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח - 2008 (Educational Autonomy, Core Curricula, and Public Funding of Education – The 2008 Culturally-Unique Schools Act)

תקציר

תקציר בעברית:הדילמה בדבר מעורבותה של המדינה במוסדות החינוך של הציבור החרדי ממלאת מקום חשוב בשיח הציבורי והמשפטי בישראל זה שנים רבות. לאחרונה חוקק חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, הקובע כי בתי ספר של העדה החרדית אשר יוכרו כמוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים יקבלו מימון מאת המדינה, גם ללא לימוד ״תכנית הליבה״, ובלבד שתוכנית הלימודים או אורח החיים בבית הספר לא יהיו מנוגדים לערכיה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במאמר זה אטען כי החוק מעניק אוטונומיה רחבה מדי לאוכלוסיה החרדית על חינוך ילדיה מבלי לספק מנגנוני הגנה לאינטרס הציבורי בחינוך, ובעיקר לאינטרס שהתלמידים יגדלו להיות אזרחים סובלניים ועצמאיים כלכלית. נוסף על כך, הסדר זה עלול לפגוע בזכותם של ילדים בני העדה החרדית לקבל חינוך שיאפשר להם לבחור בעתיד לעזוב את הקהילה. בתחילה אנתח את הדילמה המתעוררת במדינות ליברליות רבות ביחס לחינוכם של ילדים בני קבוצות מיעוט לא-ליברליות. לאחר מכן אציג שתי גישות פרדיגמטיות להתמודדות עם הדילמה, ואראה כיצד כל גישה מאמצת איזון המאפשר לקבוצות מיעוט לחנך את ילדיהן על-פי דרכן, תוך ייצור מנגנוני הגנה כמותיים ותוכניים המבטיחים את האינטרס הציבורי בחינוך. לטענתי, הוראות החוק אינן יוצרות מנגנוני הגנה כאלה, ולכן החוק אינו מהווה הסדר לגיטימי לחינוכם של ילדים בני קהילות מיעוט לא-ליברליות. בשולי המאמר אתייחס לאפשרות להחיל את הוראות חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים על בתי-ספר של המיעוט הערבי פלסטיני.